איבדו את הפור

בליגה אחרת, תחרותית ובריאה, מכבי ת"א היתה מגיעה לפיינל פור עם סיכוי זעום לאליפות. כדורסל, כמו כל ענף ספורט, מעניש בלי רחמים כמעט על כל חטא מקצועי. קבוצה שהחליפה כל כך הרבה זרים, שהמרקם החברתי בה רופף ושהנהלתה ומאמניה כבר בונים במרץ את העונה הבאה, לא אמורה לזכות בתואר. במיוחד לאור שלוש השנים האחרונות והטראומטיות כל כך מבחינתה, שבהן הפסידה שלושה גביעים ואליפות.

רק שהליגה המקומית, גם אחרי האליפות של חולון, עדיין לא נורמלית. מכבי סימנה לאורך העונה כולה שהיא מוכנה לתת, אבל יריבותיה לא הראו שבכוונתן לקחת. מהקבוצות הקודמות שלקחו ממנה אליפות, גליל עליון וחולון, עפו ניצוצות של גדולה בכל העונה: לראשונה היו פשוט שחקנים ומאמן טובים וחכמים יותר מאשר לצהובים, השנייה נהנתה מכך שהאיש שמשלם את השכר הוא גם המאמן. שתיהן גם סיימו לפני מכבי בטבלה.

כשהפועל ירושלים הביסה את מכבי בתחילת העונה, נראה היה שהיא הולכת בעקבותיהן. מאז היא הודחה מאירופה מול יריבות בינוניות, התקשתה לנצח בחוץ וסבלה מהגנה לא מזהירה. יריבתה בחצי הגמר, מכבי חיפה, הפסידה בשמונה משחקי ליגה, עברה טלטלה מיותרת בסגל ומציגה תמונת מראה לירושלים: הגנה אגרסיבית ויעילה מול התקפה חורקת.

גלבוע מתפוצצת מכישרון, עם ארבעה זרים וישראלי אחד, גל מקל, שנחתו היישר מהקולג' והתפתחו במהלך העונה יחד עם מאמנם, עודד קטש. זהו סיפור יפה, אבל החבורה הזאת הרי כמעט הודחה מהפלייאוף על ידי שחקן קשיש אחד, בריאן טולברט. לאף אחת מהקבוצות האלה גם אין מאמן מנוסה כפיני גרשון, שעל אף שגיאותיו העונה הביא בשנים קודמות את קבוצותיו לשיא בגמרים. באחרון שבהם, מול ירושלים, ניצח קבוצה איכותית ב-30 הפרש.

ועדיין, הסיפור לא גמור. מכבי כבר הוכיחה העונה שהיא מסוגלת למצוא דרכים מגוונות להתפרקות, בעיקר עקב התלות בקרלוס ארויו ובמרקוס בראון. שיטת הפיינל פור נהגתה בדיוק לעונות כאלו, שבהן מכבי היתה מנצחת, קרוב לוודאי, בכל סדרה של חמישה משחקים. במשחק בודד, לעומת זאת, קבוצות רבות למדו שאפשר לנצח אותה, גם בלי ניצוצות של גדולה.