ויכוח העונה

ונניח שמכבי חיפה לוקחת השנה אליפות, מה בדיוק יזכור הכדורגל הישראלי מהעונה הזו, מהקבוצה האנמית שסיימה עם תואר ואולי אפילו דאבל? את הווינריות והוירטואוזיות של יניב קטן? הקאמבק המפואר של ניר דוידוביץ'? המערכים הממולחים והטקטיקה המזהירה של אלישע לוי? זו תהיה אליפות שלא תתרום דבר לכדורגל הישראלי: אין בה סיפורים אנושיים ומרגשים, הרואיות או רוח קבוצתית יוצאת דופן. וודאי שאין לה כדורגל איכותי. מבין כל האליפויות של חיפה היא תיזכר כפחות משמעותית, שכן לא זו בלבד שהיא נלקחה בעונה בינונית מינוס נטולת תחרותיות, גם הקבוצה שזכתה בה לא באמת התעלתה - בניגוד לשלוש האליפויות של רוני לוי שפעלו ללא איום צמרת ממשי - מעל לשאר קבוצות הליגה. נדמה כי אפילו הקהל הירוק המורגל לטוב מוכן מראש לסמן את האליפות הזו בכוכבית.

כל הסיפור הזה ייראה אחרת לגמרי אם הפועל תל אביב תזכה באליפות. אפשר לשנוא את הפועל, לעזאזל, אם לא הייתי אוהד אותם בטח הייתי מתעב להם את התחת, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש כאן סיפור. של מאמן שחזר לזירה כמנצח, של תלכיד מגובש של שחקנים אלמונים, של שוער גדול, של חלוץ שהפסיק להבקיע והקבוצה מסתדרת גם בלעדיו, של מנהיג שנפצע, של מנהיג אחר שהשכול בביתו לא פוגם בתפקודו על המגרש, של אוהדים אדירים שלא ידרשו את ראשו של המאמן גם במקרה של סגנות, אלא מבינים שיש כאן סיכוי לתחילתה של שושלת. עבורנו זו לא תהיה אליפות עם כוכבית, שנצטרך להצדיק בה תוצאות עגומות; הדרדל'ה הוא הרי חלק בלתי נפרד מהאתוס של הפועל תל אביב. והפועל תל אביב, כגורם משמעותי במאבקי האליפות, היא חלק בלתי נפרד מהכדורגל הישראלי. וזה כבר סיפור אחר לגמרי.

קשה מאוד להיזכר מתי יעקב שחר שבע נחת אמיתית בשנים האחרונות. פניו הופכים כעוסים מעונה לעונה, שפת גופו משדרת יותר ויותר עצבים, חוסר הבנה בין החזון שלו למה שמתרחש על הדשא. מאייל ברקוביץ' וג'ובאני רוסו, הוא נשאר עם ליאור רפאלוב ואייל משומר. יותר מדי פעמים אצל יותר מדי אנשים עלו בשנים האחרונות, בעיקר זו האחרונה, תהיות לגבי אורך הסבלנות שלו. עד מתי הוא יסכים לסחוב את הענף החולה הזה ולהיות עלה התאנה של ליגה שממומנת ברובה על ידי אנשי עסקים שמיד מעוררים אצלך חשדות לגבי האינטרסים האמיתיים שלהם.

בכלל, אין ספק כי מכבי חיפה נמצאת בנסיגה בשנים האחרונות. המועדון, שעקף מזמן את מכבי תל אביב בקרב הבכורה, הגיע לצומת. הוא כבר מתקשה למשוך אליו שחקנים בכירים מאירופה, ויחד עם העוני בשחקנים ישראלים, האופק של מי שהיתה הראשונה להעפיל לצ'מפיונס ליג נראה מטושטש. לא ברור מתי ואם בכלל מכבי חיפה תמשיך מנקודת השיא אליה הגיעה בתחילת העשור, ויהיו שיגידו כי הקבוצה הישראלית נשקה בסופו של דבר לתקרת הזכוכית שלה, ומה שהיה לא יחזור. בין אם זה נכון ובין אם חיפה תצא למומנטום הבא שלה בעוד כמה שנים, יעקב שחר נתקע עם הליגה שלנו ועם הליאור רפאלובים, אבל לא בטוח שיהיה לו כוח לחזור להיות מלך השכונה.

הדרך היחידה להצית מחדש את המוטיבציה של שחר היא על ידי אליפות ירוקה. הסיכוי האחרון להחזיר את המועדון מספר 1 למסלול ההתפתחות שלו (או לפחות להקפיא בעוד עונה אחת את הנסיגה), הוא על ידי זה שנחזיר ליעקב שחר את החיוך. כי ביום שהוא יילך מכאן, כל הענף הזה יקרוס. לא פחות. צריך לדחות את היום הזה יותר ויותר, לתת לשחר להאמין שהמועדון שלו עדיין נמצא על מסלול הגדילה שהוא מייעד לו ולא הגיע לקצה גבול היכולת.

הפועל תל אביב בכלל לא נכנסת למשוואה הזאת, ועבור רבים לא מדובר בכלל במועדון גדול באמת. הפועל תל אביב, למשל, לא זכתה מעולם בשתי אליפויות ברציפות. גם בזמן האפליה המתקנת שהעניקה לה הסתדרות העובדים וגם לאחריה. גם בעשור הגדול ביותר שלה, שנות ה-80, הפועל תל אביב התקשתה לרדת מבמת החגיגות שלה ולעשות בעונה שלאחר מכן עוד תואר. אם בית"ר ירושלים, למשל, לא היתה סופגת העונה הפחתת נקודות, לא מן הנמנע שהצהובים היו משווים כבר את מניין האליפויות של האדומים. יעקב שחר, לעומת זאת, הוא בנוסף להכל האצבע האחרונה בסכר. רק בשביל שלא יזיז אותה, רצוי שמכבי חיפה תזכה השנה באליפות.