באלה הידיים

כדורסל הוא משחק קבוצתי, זו התיאוריה הרווחת. שחקן אחד לא מנצח משחקים. גם לא מאמן מבריק, כסף או שלל כוכבים - כל אלה אינם מתכון בטוח להצלחה. לשם הצלחה דרושה קבוצה שהיא יחידה מלוכדת, בה לכל שחקן תפקיד מוגדר, בה המאמן מנווט ומנהל את שחקניו על מנת להפיק מהם את המקסימום: הגנות חכמות, תרגילים מודרניים, שיטות אימון, סקאוטינג, הכנה מנטלית ועוד כהנה וכהנה. 4 קבוצות כאלה יגיעו בשבוע הבא אל היכל הכדורסל הישראלי להתחרות על אליפות המדינה. הכישרון, ההכנה המקצועית, מד הלחץ המנטלי, המסורת והקהל, כל אלה ביחד הם אלה שיקבעו בסופו של דבר איזו קבוצה תישאר לעמוד אחרונה על המגרש. אבל עד כאן עם התיאוריה, במעמדים נוסח הפיינל פור יש מציאות אחרת.

יגידו הפרשנים מה שיגידו, במעמדים כאלה לא מנצחים הכישרון של מכבי או החוכמה של הגליל, האתלטיות של חיפה או האנרגיות של הקהל הירושלמי. משחקים גדולים מנצחים שחקנים גדולים ולכן בפועל, 4 שחקנים יחרצו את גורל הפיינל פור הישראלי, 4 שחקנים שהם הערך המוסף שבלעדיו, כל מגדל הקלפים הקבוצתי (ראה התיאוריה לעיל) מתמוטט ונראה חסר אונים.

אם כבר חוסר אונים, אז נתחיל בחיפה. מה כבר לא אמרו על המשבר שפקד את חיפה בתקופה האחרונה, כל מה שרץ בתחילת העונה פתאום לא הולך, זרים הוחתמו והוחלפו, מאליק דיקסון לא הזכיר את עצמו, כאוס מוחלט... עד שדורון פרקינס חזר. הפציעה של פרקינס היא דוגמא מצוינת להשפעה שיכולה להיות לשחקן אחד על יכולת הקבוצה ויותר מזה, על יכולת השחקנים שלידו, פתאום עכשיו חיפה נראית כמו חיפה היט ודיקסון נראה כמו ההוא מחולון. ואם פרקינס יבוא לשחק, ובדרך כלל הוא בא, חיפה יכולה ללכת עד הסוף.

בהפועל ירושלים המצב קצת שונה, אומנם עומר סניד הוא תואמו של פרקינס כברומטר והציר המרכזי של הקבוצה, אבל עם כל הכבוד לסניד ויש הרבה כבוד, זה לא יספיק. ירושלים תהיה חייבת את טימי באוורס, אחד השחקנים היותר מוכשרים שדרכו בליגה הישראלית, הוא זה שיכול לעשות את ההבדל ולהביא אליפות ראשונה לעיר הקודש. הבעיה של באוורס, זאת שמונעת ממנו להיות אחד השחקנים המובילים באירופה, היא שהוא, בניגוד לפרקינס, לא תמיד בא לשחק.

המפגש בין עודד קטש להנהלה שלא גיבתה אותו ירכז את מירב תשומת הלב בחצי הגמר השני, אבל מה שינצח את ההתמודדות לא יהיו המאמנים או ההנהלות, אלא החוק הרוסי. כבר הזכרתי שאלו משחקים אותם מנצחים שחקנים, תנו לי להוסיף, אלו משחקים אותם גארדים מנצחים. בגלבוע אנחנו זוכים לראות כוכב בהתהוות בדמותו של גל מקל, שנראה כאילו התבגר בשבע שנים במהלך הסדרה מול חולון ועל פי היכולת שלו בשבועיים האחרונים הוא כרגע בלי כל ספק הגארד הישראלי הטוב ביותר שיש, תואר שהיה שייך תמיד לשחקנים ממכבי תל אביב. אם כבר מכבי תל אביב, אז מצב הגארדים הישראלים של מכבי בכי רע.

שארפ וחג'ג' (שחקני מאני טיים קלאסיים) מיובשים, לימונד לא יציב ובורשטיין הועלם, ובשנתיים האחרונות, איך שלא תהפכו את זה, בורשטיין הוא האקס פקטור של מכבי. לפני שנתיים הוא זה שהחזיק אותה במשחק האליפות שהיא "גנבה" לירושלים בחסות ג'ימי ארנולד ובעונה שעברה הוא לא היה כשחולון ראתה כי טוב ו"גנבה" גם היא אליפות, העונה הוא ממעט לשחק ומכבי נראית בהתאם. בורשטיין הוא עדיין הגארד הישראלי הכי טוב במכבי ואולי השחקן היחיד היום בקבוצה שיודע מה לעשות בכדי לנצח משחקים כאלה, כי שוב ואחרי הכול, משחקים גדולים שייכים לשחקנים גדולים.