התקופה של תחילת ואמצע שנות ה-80 נחשבת לאחת הגדולות בתולדות ה-NBA, בזכות היריבות בין מג'יק ג'ונסון והלוס אנג'לס לייקרס לבין לארי בירד והבוסטון סלטיקס, האליפות המרהיבה של מוזס מאלון, דוקטור ג'יי ופילדלפיה ב-83' וצעדיו הראשונים של הכוכב הגדול ביותר אי פעם, מייקל ג'ורדן. למרות זאת, כשחוזים שוב במשחקים מאותם שנים, קשה להימלט מתחושת האכזבה. על הכדורסל הזה גדלנו? נכון, יש דאנקים ומתפרצות וניכר שרמת הקליעה מבחוץ אפילו גבוהה יותר מאשר כיום, אבל מרכיב קריטי אחד חסר: הגנה. שנתיים-שלוש מאוחר יותר ילמד צ'אק דיילי את העולם שאפשר לנצח בסגנון אחר, וישנה את הכדורסל לעד.
דיילי, שמת בשבת מסרטן בגיל 79, לא היה בן אצולה. הוא לא היה שחקן עבר גדול ונאלץ לפלס את דרכו לפסגה מלמטה. אחרי קריירה מוצלחת כמאמן של מכללות קטנות כבוסטון קולג' ופן, הוא הגיע לליגה לראשונה רק בגיל 52, וכמעט מיד פוטר מקליבלנד קאבלירס. למרות זאת, הפיסטונס העניקו לו הזדמנות שניה. כשמונה לתפקידו תבעה ממנו הנהלת הקבוצה לשפר את ההגנה, אך למרות מאזנים חיוביים לא הצליח להשיג זאת בשלוש שנותיו הראשונות כמאמן.
בקיץ 1987 החליט דיילי לעשות מעשה. הוא הבין שהמנהג שאימצו מרבית קבוצות הליגה כדורסל מהיר ומשוחרר של 120-110 נקודות לאורך העונה הרגילה, וניסיון להאט את הקצב ולשמור חזק יותר בפלייאוף לא הגיוני. למה לא לשחק ולשמור חזק לאורך כל השנה? על אף שהרכז שלו היה אייזיה תומאס, סופרסטאר התקפי, הוא החליט ללחוץ על הברקס. הוא צירף לקבוצה בטרייד את אדריאן דנטלי, סמול פורוורד שהצטיין במשחק עם הגב לסל, והחל לשחק כדורסל מבוקר, על חצי מגרש. זה היה הצעד הראשון.
הצעד השני נגזר מאופיים הסוער של שחקני הקבוצה. בנוסף לתומאס, שאת אישיותו המורכבת למדנו להכיר בקריירה ההרסנית שלו כמאמן ומנהל, שיחקו בדטרויט מתחת לסלים ביריונים כביל ליימביר וריק מהורן, שני סוסים צעירים ותוססים, ג'ון סאלי ואחד, דניס רודמן (עוד לפני שגילה את נפלאות החימצון), הפורוורד הסוער מרק אגווייר (שהגיע בטרייד ב-1989, עונת האליפות הראשונה, תמורת דנטלי), והגארדים ג'ו דומארס וויני ג'ונסון. זו היתה חבורה צבעונית וקשה לאימון, ודיילי, מאמן של שחקנים, תיעל את כל האנרגיות שלה לאגרסיביות נגד הקבוצה היריבה. הפיסטונס, בחורים קשי יום מעיר קשת יום, אימצו בחדווה את תדמית "הילדים הרעים" שהודבקה להם.
הקורבן העיקרי שלהם היה מייקל ג'ורדן, שבמיוחד בשבילו הומצאו ה"ג'ורדן רולז" הידועים לשמצה, שבמסגרתם הסופרסטאר של הבולס ספג סדרה של דחיפות בכל פעם שהתקרב לטבעת. בשתי עונות האליפות הרצופות שלהם, 89' ו-90', חלפו הפיסטונס על פני הבולס בסדרות מתישות בדרך למשחקים קלים יותר בגמר מול הלייקרס ופורטלנד. הליגה כולה התלוננה ורטנה, אבל דיילי וקבוצתו פשוט הקדימו את זמנם והבינו שכדי לנצח צריך להרביץ.
המגמה הזאת שינתה את הכדורסל מן הקצה אל הקצה. בעונת האליפות השנייה והאחרונה שלהם קלעו הפיסטונס 104 נקודות וספגו 98, והיו אחת משתי הקבוצות היחידות בליגה שסופגות פחות מ-100 נקודות. בהמשך העשור, הקצב האיטי וההגנות החזקות הפכו לתו התקן. פט ריילי, שכמאמן הלייקרס התלונן על הברוטאליות של הפיסטונס, המיר את דתו ובנה בניו יורק ניקס גירסה פחות מוכשרת של הילדים הרעים. באירופה, הוביל בוז'ידאר מאליקוביץ' לימוז' האיטית וההגנתית לתואר אירופי. מאמנים בעולם כולו ראו את דיילי ולמדו. הפיסטונס ודיילי בסך הכל רצו לנצח, אבל יצרו בטעות את העשור השחון, האלים וההגנתי ביותר אי פעם, שנות ה-90'.
מאז הכדורסל התאושש. ה-NBA הנהיגה שורה של שינויים בחוקה על מנת להקשות על ההגנות, כשבמקביל ההתקפות הפכו מתוחכמות יותר. ועדיין, הקבוצות הגדולות ביותר בליגה בשנים האחרונות, ובראשן סן אנטוניו ספרס, הן בראש ובראשונה קבוצות הגנה. בוסטון סלטיקס צירפה בעונה שעברה, בנוסף לשני כוכבים, גם עוזר מאמן שמתמחה בהגנה. קליבלנד קאבלירס, המועמדת לתואר העונה, היא לא רק לברון ג'יימס, אלא גם אחת מקבוצות ההגנה הטובות בליגה. הפיסטונס של סוף שנות ה-80 היו בסך הכל שלב הכרחי באבולוציה של המשחק. הם הבהירו שנקודות זה נחמד, אבל כדי לקחת אליפות צריך להזיע בשני הצדדים של המגרש.
האיש ששינה את הכדורסל
10.5.2009 / 0:31