יש צדק בכדורגל

שאלה לי אליכם, אוהדי הספורט: איך הייתם מעדיפים שקבוצתכם האהובה תנצח את יריבתה המושבעת: 0:7, תוך תצוגת כדורגל מושלמת הגובלת בהתעללות בשחקנים ובקהל היריב, או מן הצד השני, 0:1 קטן ומגעיל בתוספת הזמן אחרי שכל המשחק הרעים צרו על שערינו בעוד קבוצתנו בקושי מצליחה לעבור את החצי, שמא נגיד לבעוט לשער. אני בוחר באפשרות ב'. אם אפשר, אז הייתי מוסיף גם איזה נבדל ברור,יד מכוונת, או כל דבר מתסכל אחר. כי אם כבר לנצח קבוצה שאתה לא ממש אוהב, אז לפחות שנזכה לשמוע אותם מתלוננים ומתרצים לאחר ההפסד... "שלטנו במשחק, הם לא הגיעו להזדמנויות, השופט מכור, היה אופסייד, הגיעו לנו 7 פנדלים...". זה התענוג הגדול באמת.

אני יודע שאני מהלל פה את השמחה לאיד על חשבון הניצחון עצמו כמו אוהד הפועל טיפוסי, אבל יש רגעים בספורט בהם אוהדים מכל הצבעים והמינים מתאחדים להם יחדיו ושמחים לשמוח לאיד, מה זה לשמוח... לצרוח אל השמיים. מקורות פרי דמיוני הפורה מסרו לי כי מספר הפניות אל משטרת ישראל שלשום בלילה היה גבוה מן הממוצע לימי רביעי, הרבה אנשים שמעו צרחות, והכל בגלל אינייסטה... וצ'לסי.

אנחנו ישבנו ערמה חבר'ה על הדשא, את הנשים השארנו לראות הישרדות, רוח צפונית קרירה נשבה בגבינו, המנגל בער, הבירות נפתחו והמשחק יצא לדרך, צ'לסי נגד ברצלונה, חצי גמר ליגת האלופות, איזה משחק! צר לי לאכזב, אבל אני לא התרגשתי מהמעמד. אותי עניין רק דבר אחד, רק שצ'לסי לא יתנו גול! כי אז הם יירדו לבונקר וזה יגמור את המשחק. כבר אחרי המשחק הראשון בברצלונה הבנתי שחווית כדורגל, כראוי למעמד וליריבות, זו לא הולכת להיות. מקסימום ניצחון טקטי מזהיר. אחר כך עוד באים בטענות אל המאמן הישראלי שמפחד להמר על התקפה.

בדקה ה-10 זה קרה. דיכאון. "ברצלונה חוזרים תוך עשר דקות", אמר בביטחון האופטימי מימיני, אבל אני כבר ידעתי שזה לא אחד מהימים האלה. פרשן הטלוויזיה התמוגג מההכנה הטקטית ומהצפיפות בהגנה, אלי גוטמן אהובי מיהר בוודאי לעדכן את המחברות, אבל יש משחקים, כמו ההוא משלשום, שפתאום נופל לך האסימון ואתה מבין כל מה שאמרו לך כל השנים האלו על הכדורגל (החברות שלא יכלו לראות יותר את הירוק בטלוויזיה, המשפחה שהתווכחה איתי שאין על כדורסל), הוא בעצם נכון. איזה גועל נפש, חוס הוא אכן טקטיקן צמרת, אבל את מי באמת זה מעניין? תנו לראות כדורגל.

פתאום הבירה כבר לא הייתה קרה, הרוח הגבית הייתה קרה מדי ותחת הדיכאון העמוק שנחת עליי מהבונקר הלונדוני שהורס לנו את חצי הגמר נזכרתי בגמר של 99, איך ישבתי אז חפוי ראש במשך 89 דקות משמימות וקיללתי את חברי קבלן העפר שסחב אותי עד ברצלונה לטיול שעלה כפול ממשכורתי החודשית. איך מנצ'סטר עשו מהפך של פעם בדור....ופתאום אינייסטה... מפיל לך שוב את האסימון ומזכיר למיליוני צופים למה המשחק הזה שנקרא כדורגל הוא הכי פופולארי בעולם. אני לא אוהד ברצלונה, אבל כמו רבים וטובים רציתי שהם ינצחו כי הם מסמלים את היפה שבכדורגל, אבל יותר מהכל רציתי שצ'לסי יפסידו, כי הם לא באו לשחק כדורגל, הם באו להרוג את הכדורגל. וכבר אמרתי... אם כבר לנצח קבוצה שכזו, אז שיהיה הכי כואב שיש, בתוספת הזמן, עם שופט "מכור" ו- 7 פנדלים של 100% שלא נשרקו... איזה כיף.