עד שהגעתי לבאר

השיחה המקדימה עם זיו כבדה הייתה רצופה בהפוגות. כשקבענו את הראיון המקדים לכתבה, הוא היה בנסיעה מבאר-שבע, אבל דווקא ממנה היה אפשר ללמוד לא מעט על הקריירה שלו. החלוץ אורן ניסים שישב במושב הקדמי חטף לו את הטלפון. "עשה טובה, תדאג לילד. זה המנוע של הקבוצה", הוא ניסה לשכנע, ועוד לפני שסיים את המשפט הטלפון עבר לאופיר חיים שהסביר ש"הלו, תקשיב, הילד הזה מה זה מוכשר. תפרגן לו".

אבל זאת בדיוק הבעיה עם כבדה, שהילד כבר בן 30. מי היה מאמין, אחרי כל מה שהוא עבר, שהוא יהיה חלק גדול מהעלייה של הפועל באר שבע. בניגוד לתנועת הקריירה, שדהרה לכיוון פרישה מוקדמת עם הטייטל – כך הפכתי מאחד הכשרונות הגדולים בישראל לבורג בקבוצות ליגות נמוכות, פתאום הוא קם על הרגליים. "עוד תשמעו עליי", הוא מכריז. "עם המבנה גוף שלי, אני לא הולך לפרוש בגיל 33, אפילו 36. אני יכול לשחק עד גיל 40 פלוס, ברמה של ליגה לאומית וליגת העל. וברמה טובה, כן? אני קורא לקריירה שלי 'קריירה הפוכה'. בגיל צעיר אני מתנדנד, בסוף הקריירה אתעלה. כדאי לכם לקרוא את הראיון איתי בעוד ארבע שנים".

נקודת המפנה הרשמית והכל כך לא צפויה בקריירה העצובה עד אז של כבדה הגיעה כאשר גיא לוי, מאמן שמכיר אותו מימיו בצפרירים, שלף אותו מהפועל חיפה. "אחרי עונה וחצי בהפועל חיפה הייתי אמור להישאר, כל הקיץ התנהלו שיחות, יואב כץ רצה אותי מאוד, אבל נראה היה כאילו מיציתי את עצמי ולא באמת רוצים אותי. חשבתי שיואב כן רצה ושלומי דורה לא. באותה תקופה הגיע עוד טלפון, הפעם גיא לוי על הקו. אולי זה יראה כאילו אני מלקק, אבל כששמעתי את גיא אמרתי לעצמי שאין מצב בעולם שאני לא חותם. ידעתי שרק איתו אחזור למסלול. בסוף הם הסכימו לנהל משא ומתן על הכרטיס".

-איזה כרטיס? הלו, אתה אחרי גיל 30.

"אני לא זוכר שחקן בגיל 30 שעדיין הכרטיס שלו מתגלגל. כנראה שאני פראייר".

-ילד טוב.

"יותר מדי טוב. אני תמיד מוותר, בגלל זה הקריירה שלי הולכת ככה, בגלל זה אני לא מתקדם. בשביל להיות שחקן מוביל צריך גם להיות קצת רע. לפעמים גם אני צריך להגיד, 'הלו, גם אני יכול. לבעוט מתי שאני רוצה. אם יש בעיטת עונשין מ-18 מטר, ויש לי בעיטה די טובה במרחקים האלה, אני משאיר את זה לשחקן אחר. במקום לעמוד על הכדור ולהעיף את כולם, אני מוותר. אני מפחד. אם תהיה הזדמנות לגול, אני נותן פס רוחב. ככה אני. אני מפחד שיגידו דברים רעים".

-למה גיא לוי הולך עכשיו ואיך זה היה לעלות ליגה כשהקהל מתעמת כל הזמן עם המאמן?

"אני מאמין שהוא חשב על זה המון. יכול להיות שהוא הרגיש שהעלה את באר שבע ורוצה ללכת לדרך חדשה. אני לא חושב שזה בגלל הקהל. יש איזה סיפור מתחילת העונה, אוהבים ולא אוהבים, מן מלחמה כזאת. היו משחקים שכן עודדו והיו משחקים שלא עודדו. תראה, בבאר שבע יש הרבה לחץ של אוהדים, יכול להיות שהציפיות היו יותר מדי גבוהות. היו שחקנים שכן נלחצו. לפעמים מרוב שאתה רוצה לנצח בשבילם, הכל הופך להיות לחוץ. העיקר שבסוף עשינו את העבודה. נגד רמת השרון באו 12 אלף, קהל מדהים. היו לי צמרמורות בכל הגוף. השוער לקח לי כדור מהחיבור שתי דקות לסיום. אם הייתי מכניס, הייתי בטירוף".

כבדה, מרוב אכזבות, "לא זוכר כל כך את הקריירה. עברתי הרבה. אם תצליח להרכיב את הפאזל, יצאת גדול". אז הנה, תראו עם איזה שמות הוא עוד שיחק: ציר הזמן של כבדה מתחיל בעונת 96/7, אז הוא עלה לראשונה לבוגרים של צפרירים. הקבוצה שלו ירדה ליגה עם הפועל טייבה ובמהלך העונה שאחרי הוא עבר להפועל תל אביב של אלי כהן. במבט לאחור, יכול להיות שזה מה שהרס לו את הקריירה. בעונה השלישית בהפועל הגיע דרור קשטן. כבדה לקח דאבל ב-1999/00, אבל שותף בארבעה משחקים, שלושה מהם כמחליף.

-גם את זה לא זכרת?

"יכול להיות שאני דווקא מעדיף לשכוח. אולי הקריירה שלי לא הייתה כל כך מעניינת. אתה יודע? כשהתחלתי לשחק בנבחרות סימנו אותי. בגיל צעיר יחסית כבר שיחקתי בבוגרים, בזמנו לא היה פשוט להגיע מצפרירים הקטנה להפועל תל אביב ועשיתי את זה. אבל בכל זאת, אני חושב שהקריירה שלי יכלה להיות הרבה יותר גדולה".

-בוא נחזור רגע לגיל 16, כששפיגלר זיהה אותך בנוער של צפרירים.

"וואלה, עכשיו אתה מזכיר לי. יום אחד מוטל'ה ראה אותי באימון וביקש ממני לבוא למחרת לאימון הבוגרים. כולי צמרמורת שאני מספר את זה. אתה יודע מי היה היו"ר אז? שטרן חלובה. הייתה תקופה טובה".

-מבחינה אישית הצלחת שם, אבל הקבוצה התרסקה.

"כל משחק אצל מוטל'ה הייתי פותח, הוא החזיק ממני מאוד. אני זוכר איך בהתחלה הוא היה בא ואומר לי 'שחק חופשי, אל תיבהל מאף אחד. כמו שאתה משחק בנוער והנערים, תשחק פה'. הוא טיפל בי כאילו אני הבן שלו, באימונים קשים הוא שלח אותי לעשות עיסוי. עשיתי מה שרציתי, אף אחד לא העיר לי כשלא ירדתי להגנה. במשחק הראשון בבוגרים עשינו 4:4 נגד מכבי פתח תקוה. בישלתי גול, בחיים לא אשכח את זה. היו שחקנים גדולים בצפרירים בזמנו. מרקו בן ברוך, דוד פיזנטי, אבי פס, רן חפיף, חיים גולדנברג, חזי שירזי, הולצמן, איווניר. עם כל אלה שיחקתי. משם עברתי להפועל תל אביב".

-קפיצה גדולה מדי?

"אני לא יודע לומר אם טעיתי, כי ברגע שהגיעה ההצעה מהפועל, הייתי בשיא הכושר. עליתי עם נבחרת הנוער לאליפות אירופה היסטורית, הייתי שחקן מצטיין, איך אפשר לסרב? כל המדינה דיברה עליי באותה תקופה, בחולון אמרו שרק אני מחליט וגיא לוי ניסה לשכנע אותי להישאר. אבל בתור ילד חלמתי. אלי כהן שכנע אותי לעבור. בוא נגיד שהקריירה נעצרה בתקופה הזאת. היום, כשאני חושב על זה, אולי כדאי היה ללכת לקבוצה קטנה, להשתפשף. אני חושב שמאמן שמביא שחקן צעיר, צריך להיות מאחוריו ולתת לו קרדיט. אז שילמו עליי הרבה כסף, חשבתי שאנשים יתנו לי קרדיט ויעזרו לי להתפתח. זה לא קרה. אף אחד לא עזר".

-זלצר אימן אותך באותה תקופה בנבחרת. הוא ייעץ לך?

"ערב אחד המשחקים הכי חשובים, הוא דופק על הדלת בחדר של המלון. הייתי בהלם. לפתע הוא מושיט לי חולצה כחולה ואומר לי 'זיו, בשבילך. החולצה המקורית של טל בנין'. הייתי הכי מאושר בעולם. לא הערצתי את בנין, אבל שיחקתי בעמדה שלו, 50/50 כזה. זאביק הסתכל עליי ואמר 'שמע, אתה עוד תהיה כמוהו'. החולצה עדין אצלי".

-כשאתה רוצה אתה זוכר.

"זה זאביק, תמיד מנסה לעשות לך טוב. הייתי ילד מאוד ביישן, הוא נכנס לי ללב וידע מה להגיד בכל דקה".

-ואז חזרת לחולון.

"ניר לוין בנה את הסגל. היו לי בקיץ הצעות ממכבי פתח-תקווה והרצליה, ופתאום ניר הודיע שהוא עוזב למכבי תל אביב. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. שייע אימן אותי באותה עונה, לא היה לנו קל. ירדנו ליגה והיה מאוד קשה. היינו הקבוצה הכי חלשה בליגה, מאז צפרירים הלכה ודעכה. מכאן גם הקריירה שלי".

-אבל דווקא ב-2002/3 עברת לבית"ר.

"יוסי מזרחי בא ואמר לי 'תשמע, אתה בחור צעיר. אני מחזיק ממך, לא סתם הבאתי אותך. אתה לא תציל את בית"ר ירושלים, אבל אני מאמין בך'. כשהוא החליט להתפטר חשבתי לעצמי 'מעניין מי יהיה המאמן הבא'. חיכיתי וחיכיתי ואז...".

-אלי כהן.

"אמרתי לעצמי שבית"ר זאת ההזדמנות לצאת מהבוץ. ברגע שאלי כהן בא, הוא הביא אותו גם את איציק זוהר. באותו רגע ידעתי שאני גמור. ידעתי טוב מאוד מה יקרה. לא שיחקתי אפילו משחק אחד, לא כמחליף, כלום. באימונים לא החלפנו מילה. לפני שאלי כהן חתם בבית"ר, יצאתי בכתבה נגדו. יכול להיות שבגלל זה הכל קרה. הייתי צעיר ונאיבי. באחד הראיונות שאלו אותי אם הגעתי להפועל תל אביב בגלל שאני שחור. עניתי שיכול להיות שכן. עד היום הכתבה הזאת אצלי. בתקופה הזאת האמנתי להכל. כשאתה מתוסכל, אתה חושב על הכל. סיימתי את העונה שם בבית"ר, חזרתי לחולון. ליגה שניה".

בכל פעם שהקריירה של כבדה נעצרה, הוא חזר לצפרירים. שלא במפתיע, הגיעה שוב תקווה חדשה, מכיוונו של מאמן אחר שלקח אותו באמצע העונה להפועל רמת גן.

-אתה זוכר איך קראו לו?

"אלי כהן. למזלי, זה מאמן אחר".

-גם לו האמנת?

"אחרי חצי עונה בצפרירים, חשבתי לעצמי 'מה כבר יש להפסיד?'. רציתי לשחק אצל מאמן שזכה בגביע. עזבתי את חולון בגלל שלא הסתדרתי עם גידי דמתי שאימן, הוא לא נתן לי לשחק, אז קמתי והלכתי. אלי כהן היה על הקו, אמר לי שהוא מאמין בי. שיחקתי שבועיים, ואז שוב אכלתי אותה. אלי כהן התפטר".

-שוב חזרת לצפרירים. לא מייאש?

"כשאתה נודד מקבוצה לקבוצה, אתה לא נהנה מכדורגל. בשלב הזה כבר לא נהניתי. לא חשבתי לפרוש, אבל היה מן קטע כזה של 'בוא נלך לאימונים, נחכה למשכורת'. לא תכננתי יותר את העתיד".

-ואז קיבלת הצעה מאשקלון.

"נכון, מישל דיין אימן. שם האמנתי שאני מתחיל לחזור, חזר לי החיוך. דשדשנו, אבל הייתי מאושר. הרגשתי שמצאתי את עצמי. בעונה שאחרי מישל בנה קבוצה טובה יותר, חיינו בסרט שנעלה, אבל הכל התפוצץ. ואז הגיע הסיפור של החשד למכירת משחק. שוב הכל התפוצץ. מישל התפטר, הגיע הוכנבוים, גם הוא התפטר. כשמירו בן שמעון הגיע, הלכתי. לא יכולתי לעבור אצל כל כך הרבה מאמנים".

-איך בכל זאת קפצת להפועל חיפה?

"באותם ימים ישבתי בבית וחשבתי. 'עד שנהניתי, עוד פעם זה קורה? עד שכמעט השתקמתי, פתאום עוד משהו התפקשש. נס ציונה הגיעו אליי הביתה, סיכמנו הכל ועמדתי לעבור. באותו ערב קיבלתי טלפון משלומי דורה, אמרתי לו שלא נעים לי מאנשים, שאני לא יודע מה לעשות. התנתקתי מההנהלה של נס ציונה, עשיתי טעות פה כי פגעתי באנשים. אולי עכשיו זה הזמן להתנצל. עד היום אני אוכל את עצמי כי פגעתי בנס ציונה. אני באמת מצטער, לא ידעתי כבר מה לעשות. אבל היום כשאני חושב על זה, אולי בזכות זה אני כאן, בבאר שבע. בפעם הראשונה בקריירה, אני באמת מרגיש שמיציתי את העונה ומשהו בעצמי".

-תגיד, אולי בעיית האופי הנחמד שלך, היא גם מאפיינת הרבה מבני העדה האתיופית ששיחקו כדורגל?

"יש כל כך הרבה כישרונות מהעדה שבסופו של דבר נשכחים. צוקול, בירוק, הקריירה שלהם הלכה סתם. כואב לי הלב. כנראה שזה משהו דפוק אצלנו, משהו במנטליות. השחקנים אצלנו יותר מדי מופנמים, אין לנו הורים שידחפו אותנו. אולי זה אחד הדברים שבגללם לא התפתחתי. אמרתי לך, אנחנו תמיד מוותרים זה כבר לא יקרה בדור הבא, כי אנחנו הצעירים נדע איך לדחוף".