שלב ההוכחות

מאזן במהלך העונה: 0:4 ללייקרס.
מאמנים בפלייאוף: פיל ג'קסון (85:197) ריק אדלמן (74:76)

איך לוס אנג'לס תנצח?

בזכות קובי. בשני המשחקים האחרונים בין הקבוצות במהלך העונה ניסה רון ארטסט לשמור על בריאנט, והממבה ענה לו עם 37 נקודות בראשון ו-20 בשני (7 מ-11 מהשדה). למרות שיש להם שניים מהשומרים הטובים בליגה – ארטסט ושיין באטייה - הרוקטס עדיין לא מצאו את הדרך לעצור את קובי. בכלל, כשההתקפה של הלייקרס זורמת, אין הרבה דברים שיכולים לעצור אותה. גאסול ואודום אוהבים להתמסר ביניהם ובדרך כלל זה נגמר בדאנק של אחד מהם. הספרדי למד היטב להשתחרר בזמן שקובי חודר לסל וההגנה מתכווצת אליו – גם זה נגמר בדרך כלל בדאנק גאסולי.

ללייקרס יש גם קצת הגנה עם טרבור אריזה שמתפתח להיות סטופר מצוין שיכול להתמודד עם ארטסט וגם מסתמן כשחקן האחרון שההגנות מתרכזות בו. בסדרה מול יוטה הוא קלע 11 מ-18 הזריקות שלו לשלוש ונתן ללייקרס 5 כלים התקפיים טובים, דבר שיכול לתסכל הגנות בקלות. יוסטון אמנם קבוצת הגנה שעוזרת מצוין, אבל הנעת כדור טובה שוחקת הגנות לאורך זמן. אם כל זה לא מספיק יש לנו את אנדרו ביינום. אם הוא יחזור לעצמו וייתן הגנה ראויה על יאו מינג, זה ישחרר את גאסול להתמקד בהתקפה ויהפוך את הלייקרס לקטלניים.

איך יוסטון תנצח?

המוטו בפלייאוף הוא שההגנה מנצחת, וזו צריכה להיות גם הדרך של הרוקטס. בדרך כלל השופטים משאירים את המשרוקית בכיס, נותנים לשחקנים לשחק ולהרביץ והקבוצה האגרסיבית יותר מנצחת. הרוקטס יקוו שכך יהיה בסדרה הזו, כי הם הקבוצה עם ההגנה הרביעית בטיבה בליגה. אם האגרסיביות של ארטסט והחוכמה של באטייה יוציאו את קובי מהמשחק, אם כל שחקן יבוא לעזור בזמן (ואריזה לא יקלע כשהוא חופשי), אם הקו הקדמי החזק של יוסטון ישתלט על ריבאונדים בהתקפה ויוציא את ההתקפה של הלייקרס מסינכרון יש להם סיכוי. את קובי אולי לא כדאי לעצבן, אבל אם קארל לנדרי יראה לפאו גאסול איפה ירו בו ויוסיף לזה חיוך קטן, הספרדי אולי יחשוב פעמיים לפני שהוא ייכנס לסל. וזה, למעשה, מוביל לספסל המצוין והקשוח של הרוקטס.

לנדרי וצ'אק הייז משלימים קו קדמי הגנתי מצוין שלא יפחד להתעמת עם ביינום וגאסול על הריבאונד וגם וון ווייפר, שחקן הלייקרס לשעבר, מביא התקפה מיידית מהספסל וקלע מולם פעמיים יותר מ-20 נקודות העונה. אם הוא יתן משחק גדול, מי יודע מה יקרה. הלייקרס נוטים להירדם בהגנה לפרקים ארוכים במשחק וזה מה שאיפשר ליוטה לעשות קאמבקים גם במשחקים שנראו אבודים ולסיים אותם בהפרשים מכובדים. אם הרוקטס יצליחו לעשות קצת יותר, אולי הם יגנבו משחק חוץ. כל זה צריך לקרות במקביל לכך שיאו מינג ייתן סדרה מצוינת. הסנטר הסיני נעלם בכמה מהמשחקים מול פורטלנד והרוקטס הצליחו לעבור, אבל מול הלייקרס זה יתנקם בו. יאו צריך להראות דומיננטיות בהתקפה, לדרוש את הכדור וגם לחלק אותו היטב לשחקנים החותכים לסל. אם ללייקרס לא תהיה תשובה לענק הסיני, מצבם יהיה קשה.

למה זו ה-סדרה?

בגלל הקרב בין קובי לארטסט. במשחק האחרון בין הקבוצות השניים לא הפסיקו להחליף ביניהם טראש טוק קונסטרוקטיבי, ובסדרה של הטוב משבעה צפוי לנו דו-קרב מבדר מאין כמותו בין שני השחקנים התחרותיים האלה – מלווה בקליעות על הפנים, עבירות גסות, חיוכים ואולי אפילו נשיכות; בגלל הקרב בין פאו ליאו, שני הסנטרים החורזים מהווים קרב גבוהים קלאסי. הסיני יצטרך להיזהר יותר בעבירות כי אין לו את דיקמבה מוטומבו מאחוריו, אבל בסיבוב הראשון, כששמרו את יאו באחד על אחד, הוא היה קטלני (כולל 9 מ-9 במשחק הראשון) וגם יכולת המסירה שלו טובה מאוד; בגלל שעוד לא ראינו את יאו בסיבוב השני, ולא נראה לי שהוא יסתפק בזה. בגלל שכל הלחץ הוא על הלייקרס, ומלבד קובי ודרק פישר, אף שחקן שם עוד לא הוכיח שהוא יכול לעמוד בלחץ.

ולתחזית:

גם אם יוסטון תנצח משחק בעיר המלאכים, העומק של הלייקרס והמוגבלות ההתקפית של הרוקטס יכריעו אותה, לא בלי מאבק. 2:4 ללייקרס.

מאזן בעונה הרגילה: 0:4 לדנבר.
המאמנים בפלייאוף: ג'ורג' קארל (84:66), ריק קרלייל (33:34)

איך דנבר תנצח?

דרך ההגנה. לפי שאתם מרימים את כל הגבות האפשריות, תדעו לכם שדנבר היא קבוצת הגנה בכלל לא רעה וסיימה במקום השמיני בליגה במדד היעילות – כשדאלאס רק במקום ה-17. צ'ונסי בילאפס עשה עבודה לא רעה על כריס פול הזריז והצליח להקשות עליו בזכות הפיזיות שלו. עכשיו יעמוד מולו ג'ייסון קיד בן ה-36, שהוא אמנם יותר פיזי מ- 3CP, אבל עם חצי מהמהירות. אם בילאפס יצליח להפריע לקיד בניהול המשחק, המאבס יהיו בבעיה. בכלל, הקו האחורי הגבוה של הנאגטס (בילאפס, ג'יי אר סמית ודאנטיי ג'ונס) יפריע לג'ייסון טרי וג'יי.ג'יי. בראה הנמוכים מהם. אם הנאגטס יצליחו להוציא את טרי מהסדרה, אין למאבס סיכוי. גם בקו הקדמי יש לדנבר מאץ' אפ טוב מול דאלאס, ונתחיל מדירק נוביצקי.

בעוד רוב הקבוצות בליגה שולחות שניים או שלושה שחקנים כדי לעצור את דירק, להפריע לו בכדרור ובתנועה לעבר הסל, דנבר תקצה איש אחד למשימה: קניון מרטין. מרטין מגיע אחרי שחיסל את דייויד ווסט בסיבוב הראשון (40 אחוז מהשדה ב-5 משחקים לשחקן של 47 אחוז בעונה). הוא אולי נמוך מדירק, אבל כפי שסדרת הפלייאוף מול גולדן סטייט לפני שנתיים הראתה לנו, נוביצקי לא תמיד מסתדר עם שומרים נמוכים. מרטין גם זריז יותר מנוביצקי וגם מספיק אתלטי כדי להפריע לו בזריקה ואם זה לא מספיק, אז יש לדנבר גם מחליף בשבילו - כריס אנדרסן. הבירדמן, אחד החוסמים הטובים בליגה, התגלה כאקס פקטור לא קטן בסדרה מול ההורנטס (וכזה שגם מספק מספר רגעים קומיים בלתי מבוטלים).

איך דאלאס תנצח?

קודם כל, בזכות הביטחון. המאבס פתחו את השנה עם מאזן 7:2 ועד לאמצע העונה נראה היה שדאלאס לא הולכת לשום מקום. מחצית עונה שנייה נהדרת העלתה אותה עד למקום השישי ואין ספק שניצחון כה מוחץ בסדרה מול הספרס מעניק להם אמונה שהם יכולים לנצח כל קבוצה. כששחקנים כמו נוביצקי, ג'ייסון טרי וג'וש הווארד מקבלים ביטחון, היריבה צריכה להיזהר. וכך אנו מגיעים לגורם השני שעשוי להיות מכריע בסדרה – ג'וש הווארד, או "האניגמה" כפי שאני נהנה לכנותו. הווארד לא היה פקטור באף אחד מהמשחקים בין שתי הקבוצות במהלך העונה הרגילה, וזאת בשל פציעות. הסווינגמן חווה עוד עונה רווית פציעות (שיחק ב-51 משחקים), ולמעשה חזר לעצמו רק לקראת סוף העונה, בדרך להיותו ה-MVP של המאבס בסיבוב הראשון מול הספרס.

להווארד ממוצע הנקודות השני בטיבו בליגה ברבע הראשון, עם 7.7, כשרק לברון ג'יימס קולע יותר ממנו. הבעיה של "האניגמה" היא שככל שהמשחק נמשך הוא נעלם ומפנה את הדרך לג'ייסון טרי. בפלייאוף הזה הבינו בדאלאס שהם זקוקים ליותר מהווארד, ונראה שהם עושים מאמץ מודע כדי להשאיר אותו במשחק. הווארד הוא שחקן פיזי, שלא מפחד ממגע (אחת הסיבות לפציעות המרובות שלו), ואם הוא יכריח את כרמלו אנתוני לשמור עליו ויצליח, ומצד שני, להפריע לכוכב של הנאגטס, המאבס ינצחו. הבעיה היא שהווארד ידוע בתור פדיחיונר לא קטן, אחרי שהודה בראיון ששחקני כדורסל אוהבים לעשן גראס ובמהלך הקיץ האחרון הביע זלזול בהמנון האמריקאי הקדוש. אם הוא יצליח להתרכז בכדורסל ויזכור שאסור לו לדבר כאשר מציבים מולו מיקרופון, המאבס יהיו מבסוטים.

למה זו ה-סדרה?

כי העולם שייך לרכזים המבוגרים. צ'ונסי בילאפס וג'ייסון קיד ייפגשו בדו קרב מסקרן, אחרי שהעיפו בסיבוב הראשון את כריס פול וטוני פארקר הצעירים בהתאמה. צפייה בשניים מהרכזים הטובים בדורם בפעולה צפויה להיות חוויה לכל חובב כדורסל, מבוגר או צעיר, רגע לפי שהם נותנים את המפתחות לדור הבא; כי דאלאס מסתמנת כסוס השחור של הפלייאוף; כי סוף סוף יש לנו סדרה בין שתי קבוצות שכל הכלים ההתקפיים וההגנתיים עומדים לרשותן; כי הכל פתוח, ואחרי ששתי הקבוצות העיפו את ההורנטס והספרס הפצועות, עכשיו כל אחת צריכה להוכיח שהיא ניצחה בזכות עצמה ולא בגלל חולשת היריבה. אם זה לא מספיק לכם, אולי תנסו את היריבות בין הגארד הפרוע משהו של דנבר, ג'יי. אר. סמית, לבעלים של המאבס הפרוע לא פחות, מארק קיובן. במשחק עונה רגילה שלח סמית מרפק לאנטואן רייט, והבעלים של המאבס התרעם, ולאחר שנקנס קרא לסמית להילחם נגדו בתוך כלוב מתכת. הגארד הבטיח לא להיכנס לעימות נוסף עם קיובן, אבל אם היינו סומכים על כל מה שהשולף המהיר במערב אומר, לא היינו מגיעים רחוק.

ולתחזית:

קשה להתנבא, גם בגלל העובדה שהקבוצות לא נפגשו עם סגלים מלאים במהלך העונה, גם בגלל שהסיבוב הראשון של כל אחת מהן היה מול קבוצה פצועה, וגם כי לכל קבוצה יש שחקני קלאץ' מצוינים – ביג שוט בילאפס וכרמלו מצד אחד, ונוביצקי וג'ייסון טרי מהשני. בסופו של דבר, אני חושב שההגנה של דנבר תצליח להכריע את ההתקפה של דאלאס. 3:4 לנאגטס.