פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חם או סתם

        הקושי הגדול אחרי הדראפט הוא לחזות מי ינצוץ ומי פחות ב-NFL. תומר ספירשטיין ורן לטוביץ' מנסים לעשות את זה. יצליחו? ימים יגידו

        הנה אתם שוב מוצאים את עצמכם קוראים כתבת פוסט-דראפט שמתיימרת לחזות את העתיד. נתחיל ונאמר שלא – אין לנו שום כדור בדולח, ומנוסים וגדולים מאיתנו נופלים גם הם כל שנה בתחזיות שלהם לגבי מי יהיה הצלחה מסחררת ומי יהיה כישלון מהדהד. לא רבים חשבו שדאג פלוטי יהיה כזה כישלון ברמת המקצוענים, ותמצאו לנו בן אדם אחד שהאמין שטום בריידי יהיה אייקון ספורטיבי ותרבותי מהבחירה ה-199 בדראפט. כתבה זו באה מרמת אספקט המכללות עם קשר ישיר לקבוצה הספציפית שבחרה את השחקן. אתם מוזמנים להסכים איתנו, כמובן שלהתווכח – את זה אתם עושים הכי טוב בעולם (אתם יודעים, לכל אחד יש דעה). דראפט 2009 – מי מדליקים לנו נורות אזהרה ומי מסתמנים כגניבות הגדולות?

        שני הטרנדים הבולטים ביותר מהדראפט הנוכחי, באופן לא מפתיע, מושפעים ישירות משתי העונות האחרונות בליגה. אם לפני שנתיים היה זה קו ההתנגשות שהכתיב את הקצב (זוכרים את הסופרבול בין הג'איינטס לפטריוטס ואת העובדה שפייטון מאנינג זכה ב-MVP ללא קו התקפה?) הרי שאשתקד הייתה זו הצלחתם של מאט ריאן וג'ו פלאקו שנתנה את הטון. ובכן, השנה ראינו שלושה ק"בים נבחרים כבר בסיבוב הראשון, כשלשלושתם יש סיכוי יותר מטוב שיפתחו כבר בעונה הראשונה. כמובן, אי אפשר להתעלם מכך שכמה קבוצות לקחו ק"בים מיוחדים לתפקיד מערך הוויילדקאט המפתיע של מיאמי (פט ווייט למיאמי, סטפן מגי לדאלאס), אבל אנחנו מניחים שהשנה הקרובה תהיה שנת המבחן למערך זה, ולכן ניתן יהיה לשפוט אותו רק בסופה, אבל זה עדיין מעניין.

        בכל מקרה, צריך לזכור שאנו לא מדברים במונחים של "באסט" או "סליפר" – זה משהו שנוכל לבחון, ככל הנראה, רק בעוד כשלוש שנים – אלא במונחים של תמרורי אזהרה (בחירות שנעשו כחלק מתהליך, שאם לא יושלם, ייהפך לכשלון) והפתעות נעימות, קרי שחקנים שנבחרו נמוך מכפי שהיו צריכים ויכולים להפוך לסוג של סליפרים. אז עם מה נתחיל? כרגיל אצלנו, עם השלילי.

        תמרורי אזהרה

        מת'יו סטאפורד, ק"ב, ג'ורג'יה (בחירה 1, דטרויט)

        אי אפשר להתחיל כתבה כזו בלי להתייחס לשחקן אליו תופנה זכוכית המגדלת כבר מהיום הראשון. הבחירה הראשונה היא מחייבת, ועל כתפיו הלא כל כך צנומות של סטאפורד מונח כעת עתידה של הקבוצה הגרועה ביותר בהיסטוריית הליגה.נתחיל ביתרונות של סטאפורד – קודם כל, הוא רגיל ללחץ. הוא מגיע מהכבשן שנקרא ה-SEC, ורגיל לשחק משחקים קובעים רצופים מול הרמה הגבוהה ביותר באמריקה בשנים האחרונות, במיוחד בצד ההגנתי של הכדור.יש לו תותח של זרוע שלא משתווה לזה של אף ק"ב אחר שיצא השנה, וקלווין ג'ונסון יכול לרוץ פעמיים את המגרש ועדיין לקבל את הכדור. הבעיה עם סטאפורד היא קודם כל ההגנה עליו. ייקח זמן עד שלדטרויט יהיה קו התקפה שיוכל לספק לו הגנה וזמן כדי שיוכל להראות את יכולותיו, ובינתיים הוא יקווה שקולפפר יהיה זה שיקבל את הסאקים. משחק הריצה של האריות לא ממש יעזור לו (מקום 30 בליגה אשתקד), ואין ספק שהוא יסבול מחבלי לידה (וקליטה) קשים. מצד שני, יותר גרוע משנה שעברה לא יכול להיות, ולהנהלה ולצוות האימון יש מספיק אמון בילד, ועם קולפפר ברוסטר, הם יכולים לתת לו זמן למצוא את הקצב שלו. בסך הכל – אם דטרויט ימשיכו לבנות מחדש את הקבוצה, ייתכן שסטאפורד יוכל להצליח בתוך שלוש שנים. טבילת אש מוקדמת מדי – ויש לנו באסט בהתהוות.

        מארק סאנצ'ז, ק"ב, דרום קליפורניה (בחירה 5, ניו יורק ג'טס)

        בניגוד לסטאפורד, שיש לו את קולפפר לפניו, לסאנצ'ז לא צפוייה תחרות קשה מדי על תפקיד הפותח מול קלן קלמנס ואריק איינג' – וזה דווקא חיסרון גדול. סאנצ'ז אמנם הגיע מאחת המכללות היותר "מקצועניות" באמריקה, אבל יש לו ברזומה עונה וקצת כפותח (פיט קרול, מאמנו באוניברסיטה, יצא בהצהרות רבות על כך שסאנצ'ז אינו מוכן עדיין למקצוענים), בקבוצה שלא רק שהתבססה בעיקר על ההגנה האימתנית שלה, אלא גם נאלצה לעמוד, ברוב העונה, מול הגנות מזעזעות במקרה הטוב, כך שייתכן שסאנצ'ז נהנה מלהיות הדמות הראשית בקבוצה שהייתה גדולה על סך חלקיה והתבססה המון על משחק הריצה. תזרקו את סאנצ'ז לקלחת הרותחת שנקראת ניו יורק ג'טס, עם כל הציפיות שיהיו ממנו לפתוח כבר בהתחלה והעובדה שהג'טס מכרו בערך שני שליש מהדראפט שלהם תמורתו – את השליש הנוסף הם משכנו עבור שון גרין – וקיבלתם מתכון לאסון מתהווה (למי בדיוק הוא אמור למסור שם בכלל?), אך מצד שני, כגודל האכזבה ממנו, כך יכולה להיות גם ההפתעה. הימור שלנו – אם היה יוצא בשנה הבאה לדראפט הוא היה נבחר בסיבוב השלישי, וכך הוא יראה. יותר כמו פנינגטון, ופחות כמו ניימת'.

        דריוס הייוורד-ביי, רסיבר, מרילנד (בחירה 7, אוקלנד)

        אל תבינו אותנו לא נכון – הייוורד-ביי הוא רסיבר לגיטימי לליגה הזאת, אבל השילוב בין העובדה שהוא נבחר לאוקלנד, לשם שחקנים הולכים כדי למות, והעובדה שנבחר לפני ג'רמי מקלין ומייקל קראבטרי (רסיברים הרבה יותר מוכנים ובשלים ממנו) הופכת אותו לבזבוז של בחירה בשלב כל כך מוקדם של הדראפט.

        למה לקחת עוד לפטוויץ'?

        ג'וש פרימן, ק"ב, קנזס סטייט (בחירה 17, טמפה ביי)

        קרוסלת הק"בים בספינת הפיראטים החלה למעשה כבר בסוף העונה, כשהבאקס שיחררו את ג'ף גארסיה, מהק"בים היותר אמינים שיש בליגה והאיש שהוביל אותם למקום ה-11 בליגה במשחק המסירה. לא עבר זמן רב עד שמישהו שם נזכר שאין להם אף אחד שיקח סנאפים מתחת לסנטר, אלא אם כן הם מתכננים לבנות קבוצה סביב ג'וש ג'ונסון, לוק מק'קאון או בריאן גריסי. אז מה הם עשו? החתימו את ביירון לפטוויץ' וכשראו שהג'טס לוקחים את סאנצ'ז, הלכו הפיראטים על הטרייד המוזר ביותר בדראפט הזה – עלו שני מקומות בדראפט בשביל לקחת את ק"ב העתיד שלהם: ביירון לפטוויץ', דור ב'. עכשיו, לא רק שיש להם כרגע חמישה ק"בים בקבוצה (זה ישתנה, וככל הנראה מק'קאון ימצא עצמו מובטל), הם גם פחדו שדנבר – עוד קבוצה עם דראפט מוזר – תיקח להם את פרימן ולכן עלו שני מקומות בשביל ק"ב שהם היו יכולים להשיג בסיבוב השני. הדיבורים במחנה הפיראטים כבר מצביעים על פרימן בתור מי שיפתח העונה, ותנו לנו לנחש שלמקום ה-11 בליגה בהתקפה הם לא יחזרו השנה.

        אנדרה סמית', תאקל התקפי, אלבמה (בחירה 6, סינסינטי)

        סמית' נחשב לתאקל השמאלי הטוב באמריקה בשנה שעברה, עד שהחלו הסיפורים על אישיותו הבעייתית. הפיאסקו שהיה סביבו במהלך מבחני הקומביין והפרו-דיי, בשילוב העובדה שסינסינטי אינה ממש ידועה בתור הקבוצה ששומרת הכי הרבה על חוקי "השומרוני הטוב", יכולים ליצור שילוב שיעשה הרבה כאבי ראש למארווין לואיס. תכניסו למשוואה את ריי מאואלוגה, מי שאמור לרשת את ריי לואיס בתור הליינבאקר האימתני בליגה, עוד אחד עם בעיות אישיות מחוץ למגרש, ותקבלו קבוצה רעה מאוד (מבחינת אופי, לא יכולת). אם צוות האימון של הבאנגלס יצליח לשמור על הראש של שני השחקנים הללו במגרש, יקבל קרסון פאלמר הזדמנות להראות מה הוא יודע, או לפחות לסיים עונה בלי קביים, ואת אחת הבחירות הטובות בדראפט (איך מאואלוגה נשאר עד הסיבוב השני?). אם הרוח באוהיו תמשיך לנשוב באותו כיוון שנשבה בו בשנים האחרונות – זה הולך להיות אסון.

        הפתעות נעימות

        מייקל קראבטרי, רסיבר, טקסס טק (בחירה 10, סן פרנסיסקו)

        קראבטרי נחשב בעיני רבים לבחירת טופ-5, אבל צנח חמישה מקומות בעקבות שני גורמים – הטרייד של הג'טס ואל דייויס. מזלו של קראבטרי, כי במקום לגמור את הקריירה אצל אל דייויס או לנסות למצוא עקביות בקבוצה החדשה של אריק מאנג'יני, הוא מגיע להתקפת החוף המערבי המתחדשת של מייק סינגלטרי. אנחנו לא מצפים מקראבטרי להיות אימפקט-פלייר כבר בתחילתו, כפי שהיה קלווין ג'ונסון, אבל בעוד שנתיים-שלוש (לצד ק"ב חדש?) הוא יוכל להיות הרסיבר שחיפשו במפרץ מאז שג'רי רייס עזב.

        ג'רמי מקלין, רסיבר, מיזורי (בחירה 19, פילדלפיה)

        גם מקלין, בדומה לקראבטרי, לא אמור היה להישאר כל כך הרבה זמן על הלוח, ואנדי ריד הבין את זה טוב – לכן האיגלס עלו שני מקומות בטרייד וחטפו אותו. מקלין, כנראה הנשק הורסטילי הטוב ביותר בדראפט הזה, הינו בעל הפוטנציאל להיות ה-נשק ההתקפי של האיגלס, לא משנה מי יקח את הסנאפים בקבוצה. התקפת החוף המערבי של אנדי ריד, בהנהגת דונובן מקנאב, קיבלה את השדרוג שהיה חסר לה, ובכלל פילדלפיה יכולה להתחרות בכיף על הקבוצה הכי מוכנה לסופרבול בשנה הקרובה עם אחד הדראפטים הטובים ביותר השנה, הן מבחינת הבחירות והן מבחינת הטריידים שהביאו שחקני הגנה בעלי ניסיון.

        דיוק רובינסון, תאקל התקפי, אוקלהומה (בחירה 163, קרוליינה)

        בתור המנהיג של קו ההתנגשות של ההתקפה הטובה ביותר בהיסטוריית המכללות, יש סיכוי טוב שהדוכס – נינו של סמוקי רובינסון, אגב – יהיה אחת הגניבות הגדולות של הדראפט הנוכחי, לאחר שנבחר בידי קרוליינה בסיבוב החמישי. קרוליינה סיימה את העונה במקום השלישי בליגה במשחק הריצה (מאחורי הג'איינטס והפאלקונס), אך רק במקום ה-19 במסירה, ולמרות שהקו הקדמי עשה עבודה לא רעה בהגנה על ג'ייק דלהום, הוא סבל מפציעות רבות במהלך העונה. כמובן שעם צמד הרצים וויליאמס-את-סטיוארט וסטיב סמית' ברקע קשה להתקפה להיות אנמית, אבל עומק – איכותי – בקו ההתנגשות עשוי להיות ההבדל מאלופת בית ה-NFC דרום לקבוצת סופרבול.

        קורנליוס אינגרם, טייט-אנד, פלורידה (בחירה 153, פילדלפיה)

        אינגרם, שאמנם התחיל את דרכו בפוטבול בתור ק"ב והפך עם הזמן לרסיבר ומשם לטייט-אנד, נפל כל כך הרבה שלבים בדראפט בגלל שתי סיבות עיקריות – פציעה שהשביתה אותו למשך כל עונת הסיניור שלו, ואופי רך מדי (פעמיים הוא כמעט ופרש מפוטבול), אבל הגיע לקבוצה שהתחזקה הכי הרבה התקפית בדראפט הזה. הוא אמנם לא מהמוצלחים שבחוסמים, אבל בתור טייט-אנד הוא קיבל השוואות לדאלאס קלארק ודסטין קלר, והוא יוכל לשמש נשק התקפי נוסף לצד דשון ג'קסון וג'רמי מקלין (פרט לטילי הקרקע-קרקע שיש להם בבריאן ווסטברוק ולשון מק'קוי). אם אנדי ריד יצליח לשמור את רמת המוטיבציה של אינגרם גבוהה, הוא יקבל בתמורה (עוד) שחקן ורסטילי שיכול לעשות הרבה צרות להגנות שמולו.

        זהו, עוד סיכום דראפט עבר לו, כשאנו מניחים שגם לכם יש הרבה מה להגיד (וכפי שאנחנו מכירים אתכם, אתם גם תגידו). זהו אינו סיכום דראפט כללי, כי אם התמקדות על שחקנים מסוימים שיכולים להוות פקטורים משמעותיים בליגה בעתיד הקרוב – לטוב ולרע. כמובן, הרבה יותר קל להיות באסט מאשר סליפר, ואנו בטוחים שכמה שחקנים שלא שמעתם עליהם יככבו כבר בקרוב, אבל אין מה לעשות, זהו טבעה של הליגה וטבעו של הפוטבול – וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אותו כל כך.