לא אליל. מודל

גם אחרי ההצגה המרגשת שלו מול ארסנל, הדבר הכי מוזר בנוגע ליוסי בניון הוא שעדיין לא מדובר בשחקן נערץ בישראל. בטח בהשוואה לכת המעריצים שהולכת עד היום אחרי אלי אוחנה, או הטירוף סביב איל ברקוביץ', שגרם ללא מעט אנשים לטעון בלי בושה שהוא הפליימייקר הטוב באירופה. בטח לא אחרי שבניון אמר לקהל אוהדי הנבחרת בדיוק מה הוא חושב עליו. לבניון אין בסיס איתן של קהל מאחוריו, גם מפני שלא שיחק לאורך תקופה ארוכה במועדון גדול. את הבוגרים של הפועל באר שבע הוא נטש אחרי עונה אחת ובמכבי חיפה, למרות המספרים המעולים שלו, היה לו נוח לשחק מאחורי המנהיגות והדומיננטיות של רוסו ועטר. בקיצור, בניון עזב אותנו לפני שהספיק להתנחל בלבבות.

אבל זה יהיה שטחי לנסות להבין זאת רק כך. בניון, והוא גם לא מתבייש להצהיר זאת, ויתר מזמן על המירוץ הכל כך ישראלי, שהעסיק את אוחנה, רביבו או ברקוביץ', כמו למשל להיות הגדול מכולם. באופן קצת קפקאי, בניון ויתר על המירוץ כדי לנצח בתחרות. הוא נטש את הקלישאות הישראליות, זנח את המרדף אחרי אהבת הקהל הישראלי, רק כדי לספוג את מה שהוא הכי לא ישראלי. על אף שסחט מאוהדים ישראלים רבים את המילים "מדהים" ולא "יאמן" במהלך המשחק מול ארסנל, הדבר הכי מרגש בבניון הוא דווקא התהליך האפור והארוך, שנעשה לא לעיני מיליוני צופים בכל העולם אלא במגרשי אימונים בוציים בימי גשם. תהליך בו הפך משחקן ישראלי צעיר, שבורח מהולנד, לשחקן אירופי בוגר שמתקן כמעט את כל הטעויות שלו בדרך.

כי זו באמת הנקודה החשובה עבורנו בהצלחה של בניון. רוב השגרירים הגדולים לפניו לא ממש שינו משהו דרמטי במשחק שלהם, וחזרו אותם שחקנים כמו שהם יצאו. אם הם היו מוכשרים מספיק כמו אוחנה וברקוביץ', זה גם הספיק לקריירה אירופית מפוארת. אבל ברקוביץ' שיחק באנגליה כמעט כמו שהוא שיחק בישראל. אוחנה חזר אותו שחקן בדיוק. כך גם רביבו. בניון היה פתוח ללמוד הרבה דברים חדשים, ולא רק מבחינה פיזית. הוא למד להיות עוד שחקן, עוד בורג, והפך את הקלישאה שהרתיעה כל כך הרבה כוכבים ישראלים, לפיה דרך הספסל כדאי לך לנסות להוכיח שמקומך ב-11 ותחרות בריאה על ההרכב רק תשפר אותך, לסמלו מסחרי. ישראלים אחרים ששיחקו בחו"ל לא באמת האמינו בזה, גם בגלל המרדף אחרי הפאנץ' ליין בספרי ההיסטוריה. מספר משחקים על הספסל שברו אותם וגרמו להם להחליף כתובת. בניון לקח את הדרך של שחקנים נורווגיים או דנים, זו שלכאורה לא מתאימה למנטליות הישראלית, והפך זאת למציאות שלו, של הילד מדימונה.

במובן הזה, בניון מאוד מזכיר את רוני רוזנטל. ככל שדיברו עליו סרה בישראל והזכירו את ההחמצות שלו בנבחרת, ככה רוזנטל העמיק את שורשיו בכדורגל האירופי. יכולת ההסתגלות של בניון, הפתיחות שלו לרעיונות חדשים, הבגרות הנפשית והיכולת להשתנות, הובילו אותו גם להצליח בשלוש קבוצות שונות, בליגות שונות, בדרגים שונים. אחרים חיפשו את רגע השיא של הקריירה בשנה-שנתיים הראשונות, ואם הרגע הזה לא הגיע, ויתרו עליו בהדרגה. בניון בנה את העונה האחרונה שלו בליברפול לאט, בסבלנות, גם כשכולם חשבו שלא יגיע לשם. לכן גם הופתעו חלק מהאנשים לראותו משחק כך ברמות האלו. גם אני עדיין מופתע לראות את בניון רודף אחרי מגן, סוגר טקטית חור פוטנציאלי במערך ומשחרר כדור בנגיעה מהירה ורץ לתפוס מקום, אחרי שהרגיל אותנו הישראלים לראות בו שחקן שעיקר כוחו בדריבלים.

אנחנו התרגלו לתווית, אבל בניון שינה את סגנונו. אישית, אני מקווה שהעונה הזאת של ליברפול תסתיים באליפות, רק כדי להנציח את ההצלחה הכל כך לא ישראלית של בניון. אבל זה רק בגלל שאני כבר מכור לקלישאות הישראליות. זה לא באמת חשוב אם בניון הוא הגדול מכולם, והשוואות כאלה רק חוטאות להצלחה הענקית של ברקוביץ', אוחנה או רביבו. אין כבר טעם לנסות להפוך את בניון לשחקן נערץ בישראל כמו חלק מהם, אלא הרבה יותר חשוב להצביע על בניון בתור השגריר שהכי כדאי ללמוד ממנו איך כן בונים קריירה באירופה. השגריר שאמור לשמש מודל לכל שחקן ישראלי שיוצא לנסות את מזלו בחו"ל, מהכוכב הכי גדול שמחפש את ההצלחה הגדולה ועד לשחקן הכי זניח שמחפש טעימה קטנה הקצפת. אם לא כאליל, אז לפחות כמודל.