אל תנסו להבין את נמני

אחת הסיבות לקושי שיש לקבוצות גדולות לטפח שחקני בית לאורך זמן, קשורה בין היתר לציפיות. למרות ששחקני נוער נהנים כביכול מאיזושהי הגנה, הם סוחבים על גבם תיק לא קל של חלומות והשוואות מהעבר. כל אחד מהם צריך להיות הקלינגר הבא או המשה סיני החדש, ואם אחרי השער הראשון שלו מתברר שהוא לא יהיה כזה, אז הוא מתקרב בצעדי ענק לפח הזבל של ההיסטוריה.

קחו למשל את ערן זהבי, עליו אני אוהב להתווכח עם אוהדי הקבוצה שלו. מצד אחד, הם מודעים לכשרון שלו, אבל מצד שני ממהרים לדבר גם על החסרונות של הילד. וכאן אולי בדיוק הבעיה: למה שערן זהבי לא יגדל להיות שחקן סגל לגיטימי בהפועל תל אביב? למה הוא חייב להיות הכוכב של הקבוצה? ממתי הפונקציה של שחקן משלים כבר לא נחשבת? קבוצות בסדר הגודל של הפועל תל אביב חייבות לדעת לטפח גם שחקני נוער שלא יצמחו להיות הכוכבים הבאים שלהן. את השחקן ה-12, את המגן, את הקשר ההורס. זה גם בריא מקצועית וגם בריא כלכלית.

שרן ייני, בלי קשר לבישול שלו מול מכבי חיפה, הוא עוד דוגמה לכך. הוא לא השחקן הכי גדול שצמח במכבי תל אביב, כל שנה מכבי תל אביב חושבת מה לעשות עם החסרונות שלו והאם הוא שחקן שמתאים להוביל אותה, אבל אז מגיעים החלקים הפחות נעימים של העונה והחיוניות של ייני, היכולת שלו לתפקד כבורג, כסותם חורים, צצה מחדש. כנ"ל לגבי קובי מויאל, ששוב הצטיין במשחק של בני יהודה. אם בית"ר ירושלים היתה דואגת לטפח את מויאל כשחקן סגל לגיטימי שנה קודם לכן, הערך הקטן שלו היה שייך לה.

במקרה של קובי מויאל אפשר לטעון מנגד שרעיון ההשאלה הוכיח את עצמו ובית"ר תקבל בעונה הבאה שחקן יותר שלם, אבל אני בכלל לא בטוח שבית"ר תדע להעריך שחקנים פועלים כמו מויאל גם כשהוא יחזור לטדי. חשוב לפעמים לדעת למצוא את שביל הזהב בין שחקן צעיר שגדל להיות כוכב לכזה שלא ייצא ממנו שום דבר. בעונה הבאה, כשיהיו 16 קבוצות, הרבה מאמנים יחפשו בנרות שחקנים משלימים בסגל. אין שום בושה לגדל את הצעירים להיות כאלה.

ההתאחדות לכדורגל הודיעה כי תעמיד לדין את בית"ר ירושלים על הקריאות הגזעניות של אוהדיה במשחק נגד מכבי פתח תקווה. כנראה שהיה צריך משחק נגד מכבי פתח תקווה, בו נוכח גם יו"ר ההתאחדות, כדי שמישהו ישים לב להתעצמות השירים האנטי ערביים המכוערים בקרב הקהל הצהוב. אולי מישהו היה צריך לקלל ולהרגיז את יו"ר ההתאחדות, כדי שהתופעה הנוראית הזו תבוא על עונשה. אם ראשי בית"ר לא מוקיעים את השירה הבלתי נגמרת נגד סלים טועמה, שירה שעולה על שירי העידוד המעטים של הקהל הצהוב, לפחות מישהו עושה זאת. מעניין איך יום למחרת יו"ר ההתאחדות לא ראה איך נמני מחלק הוראות מהיציע ומבזה את העונש שקיבל. אולי זה קשור למחמאות שאותו נמני חילק לאותו יו"ר התאחדות שבוע קודם.

את בית"ר, כל זה לא אמור לעניין. לדעתי, תרבות השנאה שמשתלטת על יציעי בית"ר, היא הסכנה הגדולה ביותר שאורבת לקבוצה ביום שאחרי ארקדי. הקללות לאלירן דנין אחרי הטעות שלו בשלהי המחצית הראשונה בפתח תקווה אמורות להדאיג יותר מכונס הנכסים. לעובדה כי אוהדי בית"ר שרים היום יותר שירי שנאה לערבים מאשר שירי אהבה לקבוצה שלהם, יש מסר ברור: תרבות השנאה מדביקה יותר מדי אנשים. שלא במכוון, בית"ר הפכה להיות כמו קבוצות הפועל שהתעקשו להגדיר את עצמן דרך הטינה למכבי –שיטה שלא הובילה אף אחת מהן לשום מקום. תחת תרבות של שנאה, שום דבר טוב לא צומח. לא שחקן צעיר, לא קבוצה צעירה ולא אג'נדה ארוכת טווח. ככה כורתים את הענף עליו אתה יושב.

במובן מסוים, משהו טוב יכול לקרות לקרית שמונה מזה שרן בן שמעון לא "הביא להם ניצחון" במשחק הבכורה שלו – האחריות תעבור סופסוף לאלו שהביאו את קרית שמונה עד הלום, השחקנים בכבודם בעצמם. כמה דיברו העונה בקרית שמונה על מאמנים. חשבו שמישל דיין הוא הבעיה, התעסקו כל הזמן בהיסטוריה של אלי כהן, ולשחקנים היה מאוד נוח להתחבא מאחורי זה. עכשיו הם רואים את השלטים שקוראים לרן בן שמעון מושיע, ומשחקים כאילו הם מצפים לנס מהקווים. אולי ההפסד לסכנין יאיץ בהם סופסוף לבטא את היתרון האיכותי שיש להם בתחתית, לפחות על הכח. כי מה ההבדל העיקרי בין הכח לקרית שמונה העונה, מעבר ליציבות בעמדת המאמן? מחויבות של השחקנים.

ההסתמכות של קרית שמונה על שכירי חרב שבאים מבחוץ ומושיעים אותה, הובילה אותה גם למצב שבו השחקנים משחקים השנה קצת כמו שכירי חרב. זה עוד יותר טוב, כאשר המאמן יוצא תמיד אשם. בני יהודה עשתה טעות מעט דומה בעונה שעברה, וכאשר היא נדרשה למצוא מחליף לאלי כהן, היא בחרה בצמד מאמנים שנועד להעביר את האחריות לשחקנים. בני יהודה גם פנתה לשחקנים שיותר קשורים רגשית או גנטית למועדון, וסגרה פער גדול יותר מזה שמצפה כעת לקרית שמונה בתחתית. לא בטוח לשחקני קרית שמונה יש את הגאווה והאופי לעשות דבר דומה, אבל זהו בדיוק האתגר של רן בן שמעון במחזורים שנותרו לסיום העונה – להסביר לשחקנים שהם המושיעים היחידים של עצמם.

אין מה לחפש היגיון באמירה של אבי נמני על התקשורת האדומה שמטייחת את בעיות השיפוט במשחקיה של מכבי תל אביב. אין טעם לנסות להסביר לקורא האובייקטיבי שבעיות השיפוט בכדורגל הישראלי אינן קשורות בשום צורה לאופי של תקשורת הספורט בישראל. אין טעם לנסות ולהסביר שאין שום סיבה לחשוב שטעויות השיפוט במשחקיה של מכבי תל אביב הן מכוונות, ואין גם טעם להזכיר את הפנדל שמכבי חיפה היתה זכאית לו בדקות הסיום ושלפי החוק היבש, ההרחקות של שחקני מכבי תל אביב בסכנין היו במסגרת המוצדק. עזבו אתכם. אל תתאמצו לעבור עיתון עיתון, אתר אתר, ערוץ ערוץ, כדי להראות שהמונח "תקשורת אדומה" הוא משולל אחיזה במציאות, אפילו יותר מ"הקיפוח העדתי". כי את מי שבאמת מאמין שהתקשורת לא מטפלת בבעיות השיפוט בישראל, כמו שנמני אומר, אפשר גם לשכנע שהעיתונות לא דנה מספיק ברמת הכדורגל בליגה.

כל מי שינסה להתווכח עם נמני, רק ייכנס בטעות למגרש שלו. נמני, בסופו של דבר, מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא לא מנסה לטעון משהו, אלא רוצה להסית. הוא מכיר את ההמון שמעריץ אותו יותר טוב מכולם, הוא מבין מה גורם לחסידיו לתמוך בו גם כשהוא גורר פעם אחר פעם את מכבי תל אביב שלהם למלחמות אגו פרטיות שלו – הן בתוך הקבוצה והן מול גורמים חיצוניים. נמני יודע איך לתמרן אותם. כמי שנהנה מסיקור תדמיתי בצורה כמעט חולנית, נמני יודע לתמרן טוב מכולם. הוא לא בוחל באמצעים, מוכן לעשות כמעט הכל, כי הוא יודע שיש מי שיבלע הכל. אפילו את הטיעון הנמוך והשפל ביותר. מה אתם חושבים, סתם הוא מרשה לעצמו לרצות את עונש ההרחקה שני מטרים מהספסל ולחלק הוראות לשחקנים המחליפים בפרהסיה? נמני אדם סופר חכם, הוא לא יטען טענה מטופשת או יעשה מעשה שטותי בלי לחשוב לפני כן מי האנשים שעומדים מהצד השני.

"ההתאחדות חוקרת את מעורבותו של אלי טביב בהפועל תל אביב"

זה כבר לא קשור לבעלים, זה כבר הרגל קבוע בעשור האחרון: מכבי תל אביב משחקת יותר טוב בסיבוב השלישי. לוקח לה זמן להשתחרר מלחצי תחילת העונה, לוקח לה זמן להתגבר על הפחדים, ואחרי שהיא ממצה את מכסת השערוריות השנתית בשני הסיבוב הראשונים, היא מנסה להתחיל את העונה בגראבג' טיים. כשמאחורי זה עומד סגל שחקנים טוב, זה יכול להסתיים עם גביע. אבל עם הסגל הלא מאוזן שיש העונה, גם תיקו מול מכבי חיפה בינונית הוא הישג.

מדובר בסימפטום שמכבי חייבת לתת את הדעת עליו, כשהיא ניגשת לבנות את הקבוצה של העונה הבאה. אחד הפתרונות למזעור נזקים בתחילת העונה, מעבר לרכש של שחקנים עם ניסיון של הצלחות, הוא לבנות את הקבוצה מההגנה. בשנים האחרונות מכבי הלכה על שמות התקפיים גדולים. הגאלקטיקוס, בוזגלו, אבל עד שכל זה התחבר, העורף ספג יותר מדי אבידות והעונה נגמרה בנובמבר.

ייתכן שהפעם עדיף לנמני לשים חלק גדול מתקציב הרכש שלו על בלם או שניים ברמה של בנאדו או ביזרה, לחשוב על מגן שמאלי וקשר אחורי שישדרגו את משחק ההגנה, כי משחק הגנה טוב נותן שקט בתחילת העונה ועוזר לשאר חלקי הקבוצה להתייצב. השבוע, כשנמני יתכונן לדרבי עם קלטות של הפועל תל אביב מהעונה האחרונה, הוא גם ודאי ישים לב איך זה מונע איבוד נקודות וביטחון קבוצתי גם כשפחות הולך.