ברוך שובך

חמודי כיאל וערן לוי. כמה פעמים תמונה שלהם זכתה ליחס רציני מהעיתונות. האחד, שחקן קצת אפור ותמיד האח של. השני, קצת יותר מוכר, אבל בואו נהיה כנים: אף אחד לא היה מתייחס אליהם ככה אם זו לא היתה הפועל חיפה. לקבוצה הזו יש עדיין כוח, מסורת, וכשהיא עולה ליגה גם שני שחקנים פחות מעניינים הופכים לרגע אחד למרגשים

שלומי דורה השתולל בסיום המשחק ברמת השרון כאילו היה אחרון האוהדים. שפת הגוף שלו נלהבת, נמרצת, מרגשת, הוא נראה על גג העולם, אבל בעונה הבאה בליגת העל הוא יצטרך להיות קצת יותר מיושב וקצת פחות צעיר. הוא יהיה חייב להקרין יותר שקט ופאסון. חוץ מזה, טלפון אחד לאלי מחפוד יכול ללמד אותו מה יכול לקרות בליגת העל למאמן שרק לפני חודשים ספורים חגג עלייה

כוחה האמיתי של הפועל חיפה הוא באוהדיה. לקבוצה אין משאבים כמו מכבי חיפה, למשל, אבל יש עדיין כמה אנשים בעיר שזוכרים את העבר של המועדון שזכה באליפות רק לפני 10 שנים. אנשים שחשוב להם להזכיר את העבר הזה. אם הגרעין הקבוע ישוב ויתעורר בעונה הבאה, ויקרין אנרגיה בריאה על המערכת הצנועה, הפועל חיפה תחזור להיות כוח משפיע בליגה. אם ישובו וידגישו את החסרונות של המועדון, המרירות לא תהיה רק נחלת היציע

לכל קבוצה יש אוהדי סלבס. כאלה שאוהבים יותר להצטלם ליד הקבוצה מאשר להגיע כדי לתמוך בה. סוג של אנשים שמזהים מהר את הכוח האלקטורלי שיש בלבוא למשחק כדורגל, ולא מתביישים ליהנות מזה. מודי בראון הוא הדוגמה ההפוכה. הוא לא אוהב את המצלמה כשהוא מגיע למגרש כאוהד, וגם כשהקבוצה שלו היא הדבר הכי רחוק משידורי הצ'מפיונס, הוא יופיע כדי לתמוך בה. וזה כי הוא קודם כל אוהד

תסתכלו על התמונה הזו, ותגידו לנו כמה שחקנים אתם מכירים. זה בסדר, גם אנחנו בקושי מזהים. אלא שזה יהיה המבחן של הפועל חיפה החדשה בליגת העל - לשים בצד את החלומות הגדולים של רובי שפירא, ולבנות קבוצה צנועה שמורכבת ברובה משחקני בית, קבוצה שמודעת למגבלות שלה ושמחה בחלקה. אם הפועל חיפה שוב תחלום על שחקני רכש נוצצים ותרצה לעקוף את מכבי חיפה, תמונות של חגיגות עלייה יהפכו לעניין שבשגרה עבורה

ארבע שעות לפני המשחק של בית"ר ירושלים, יציע האורחים בפתח תקווה היה בתפוסה כמעט מלאה. ארבע שעות אחר כך, אוהדי בית"ר לא יצליחו למלא אפילו חצי ממנו. כן, אם לא הבנתם, מדובר ביציע אוהדי הפועל ת"א, שמילאו את היציעים בפתח תקווה כאילו היו אוהדי מכבי ת"א. אין מדד טוב יותר לאמון בדרך של קבוצה. לא דרך הפרשנים, לא דרך הכתבים, רק דרך האוהדים שבאים ומביעים או לא מביעים אמון בקבוצה. אותם, כנראה, לא מעניינות הטענות על יכולת חלשה ו-0:1 קטן

יש להם כבר הפוזה המוכרת בסיום המשחק. כולם כבר גמרו את ההלל על השילוב בין גוטמן לאבוקסיס, אבל כדאי לשים לב לפרט קטן: כבר הרבה מאוד זמן שהפועל תל אביב לא משכנעת כמו בחלקים אחרים של העונה. כבר הרבה מדי משחקים שהפועל תל אביב מנצחת די במזל. אם מכבי חיפה מנצחת את מכבי תל אביב בבלומפילד, הם צריכים כבר ממש לדאוג. כי נראה שהפנצ'ר של הפועל תל אביב עומד ומתקרב

אנחנו אוהבים לדבר על חלוצים, להדגיש קשרים ולחפש את שחקני ההכרעה שמביאים תארים בעיקר בחלק הקדמי. אלא שדגאלס דה סילבה מוכיח כמה שחקן הגנה שיודע לבוא מאחור הוא כוח בימים כאלה. בימים של הכרעות כוחם של השחקנים שפחות מצפים מהם לא נופל ואף עולה על אלו שכן מצפים מהם. אלו ימים של הפתעות, אלו ימים של שחקנים מפתיעים שבאים מאחור

את האושר שבית"ר ירושלים מספקת לאוהדיה קשה לפרוט במילים. מספיק לבוא לטדי, לראות את האנשים קשיי היום שלוקחים ללב כל פס עקום, כדי לחוש את החלק המרכזי שהקבוצה תופסת בחייהם. למרות הדאגות הרבות של האנשים הפשוטים, בית"ר היא עדיין הדאגה העיקרית שלהם. התמונה הזו היא רק דוגמה קטנה לקשר הזה, וכיצד עידן טל, שחקן רכש להזכירכם, מודע לו כאשר הוא ניגש לאוהד נכה בסיום המשחק

אבל באוהדי בית"ר יש גם כמה כוחות שליליים, שכוחם בשנים האחרונות רק הולך וגדל. אתמול הם שוב קיללו את עטר, עקצו את אלירן דנין אחרי הטעות שלו בתחילת המחצית השנייה ושרו יותר שירי שנאה לסלים טועמה מאשר שירי תמיכה בשחקנים שלהם. למצלומים כמובן אין קשר לקללות, אבל כדי לשרוד את הצונאמי המתקרב הכוחות החיוביים בקהל הבית"רי יהיו חייבים להילחם על כבוד המועדון. אחרת, אף שחקן צעיר לא יוכל לתפקד