העיקר זו הסמנטיקה

אימרת אוהדים אנגלית עתיקה (ונדמה לי שהיו אלה אוהדי ניוקאסל האומללים והבורים שניסחו אותה) אומרת ש"כשהקבוצה שלך מנצחת אתה אוהב אותה, אבל כשהקבוצה שלך מפסידה אתה מתאהב בה". נזכרתי בזה בדרך חזרה מרמת השרון, ממשחק העלייה של הפועל חיפה, קבוצה שידעה לתת לאורך השנים את כל הסיבות הנכונות להתאהב בה עד מעל לראש, שוב ושוב.

לפני עשר שנים בדיוק חגגה הפועל חיפה את האליפות החד פעמית שלה; 17 אלף איש הפציצו את קריית אליעזר, זיקוקים באוויר, דודו אוואט הצעיר בשער, ג'ובאני רוסו בחוטיני בקישור, גוטמן (כבר אז גרמני נרגן) על הקווים, והכי חשוב - רובי שפירא; מין גאידמק קדמוני, רק עם כל התכונות הטובות שאפשר לחלום - אנושי ונדיב, מלא רגש ואוהד אמיתי של המועדון, לא חשוד בכלל בפלילים ואפילו יודע לדבר עברית מצוינת.

לכאורה הכל נראה מושלם ומבטיח באביב 1999 – מעין טקס הפתיחה של אימפריית כדורגל חדשה, אבל למרות זאת כל האוהדים שהסתובבו על הדשא הלומים מאושר (כולל אוהד צעיר עם סגנון שיער משונה מאוד העונה לשם מודי) ידעו בהכרה פנימית עמוקה כי משהו כאן לא הגיוני ולכן צבטו את עצמם ומלמלו: "בוא נזכור טוב טוב את הרגע הזה - כי האירוע הזה הרי לא יחזור שוב בכל ימי חיינו הנותרים".

ובאמת, בעשר השנים הבאות שוב נתנה הפועל חיפה את כל הסיבות להתאהב בה, ומעל הראש: רובי שפירא האהוב תקע לעצמו כדור בראש (בקבוצות אחרות זה סתם מטאפורה - אצלנו זה ריאליטי), ישראל כהן מכר משחקי דרבי, פעמיים ירדנו ליגה, וגם כשהיינו טובים בלאומית היינו מסיימים שם במקום השלישי (כבוד, עאלק). גם בנקודת האור היחידה של העשור הזה, גמר הגביע של 2004, רק שימשנו פלטפורמה נוחה לחגיגת הדו קיום יהודית - ערבית של בני סכנין, על חשבון התחת שלנו.

בקיצור – אין רחמים בקריית חיים... וגם לא יהיו.

אבל העונה סוף סוף היעד הושג והקבוצה חוזרת לליגת העל המורחבת ע"ש אבי לוזון. אני לא ממש סגור על המטרות המקצועיות של שלומי דורה לעונה הבאה, אבל בגלל שאני מניח שהמטרה "ליגת האלופות - שלב הבתים" לא מוזכרת שם, אני רוצה לדבר קצת על המטרות הסמנטיות והמילולית של הפועל חיפה.

תראו, לכמעט כל קבוצה בארץ מספיקה מילה אחת לתאר אותה: "מכבי" זה הרי הנימנים מת"א, "בית"ר" זה בית"ר ירושלים כמובן, "נתניה" זה החבר'ה של יאמר המטורלל ואפילו הפועל עכו (כן, תתחילו להתרגל שם בליגת העל) תהפוך בקרוב ל"עכו". ועד כאן הכל בסדר מבחינתי. אבל הבעיה מתחילה בזה שאומרים "הפועל" מתכוונים באופן ברור לאדומים של תל-אביב ושאומרים "חיפה" אז מתכוונים כמובן למכבי חיפה, וכשאומרים שהאליפות תוכרע בין "הפועל" ל"חיפה", ברור שאף אחד לא חושב על "הפועל חיפה".

זה נשמע אולי קטנוני, אבל הסמנטיקה הזו חשובה: האתגר הגדול של הפועל חיפה לשנים הקרובות הוא לחזור לתודעה של אוהדי הכדורגל בישראל ובעיקר לנהל קרב קשה של זהות נגד שתי היריבות המסורתיות והותיקות שלנו: מול הפועל ת"א הקרב הוא על מיהי קבוצת הפועל הבכירה בארץ או מיהי הקבוצה האדומה האמיתית של ישראל (כולל תואר המשנה הנחשק "הלוזרים הכי גדולים"), ומול מכבי חיפה השנואה המאבק קשה עוד יותר; זה הקרב היוקרתי על ההגמוניה העירונית, ועל דורות העתיד של אוהדים וכישרונות בחיפה ובצפון.

כיום הפועל חיפה נמצאת בנחיתות מול שני המועדונים הללו – אבל אם בשנים הקרובות הטרמינולוגיה תתחיל להשתנות וכתבי ספורט יכתבו, למשל, כי "מחר בבלומפילד הפועל תשחק נגד הפועל ת"א" (שידור ישיר בספורט 1), ובשבוע הבא "תשחק חיפה נגד מכבי חיפה בדרבי בקריית אליעזר" (שידור ישיר בערוץ 10), אז נדע שאנחנו, סוף סוף, שוב בדרך הנכונה.

ועד אז - שלום לך לאומית, ולא להתראות (לפחות בעונה הבאה...).