1. המארלינס פתחו את השנה בסערה וכרגע עומדים על מאזן של שמונה ניצחונות בתשעה משחקים. הם עושים את זה (כמו בכל שנה) עם הרבה חבר'ה צעירים ופיצ'ינג מעולה. כבר דובר רבות על הנפלאות שפלורידה עושה עם תקציב נמוך, אבל צריך להוריד את הכובע (בפעם המי יודע כמה) למחלקת הסקאוטינג של הארגון הזה, שכל שנה מצליח למצוא חבר'ה צעירים לרוטציה, אם זה דונטרל וויליס, בראד פני או ג'וש בקט שהביאו אליפות לפני שש שנים, ואם זה ג'וש ג'ונסון הנפלא או כריס וולסטד שמתפתח אף הוא להיות פיצ'ר מצוין.
2. ומהצד השני האנטי מארלינס. בטור המקביל במדור הפוטבול לא היה כמעט שבוע שבו לא הייתי מקבל תלונות מאוהדים של קבוצה זו או אחרת על חוסר היחס שהם קיבלו, אם רק שכחנו מלהזכיר אותם במשך יותר משבועיים. במדור הזה, יש לי הרגשה, אני מסוגל לעבור עונה שלמה בלי להזכיר במילה את וושינגטון נשיונלס ועדיין לא לקבל ולו תגובה זועמת אחת. ואף על פי כן נקדיש להם פסקה שלמה, כי בכל זאת, לפתוח עונה עם מאזן של שבעה הפסדים ואפס ניצחונות (עד הראשון שהגיע ביום חמישי) לא הולך ברגל. הנשיונלס דווקא ניסו בקיץ האחרון הם החתימו את אדם דאן, הביאו את סקוט אולסן מפלורידה שעשה סימנים של פיצ'ר ואפילו את מארק טשיירה הם ניסו להחתים. אז למה זה לא עובד? מיליון סיבות, אבל באופן כללי אפשר לטעון שבניגוד למארלינס, הנשיונלס פשוט מסתפקים בלהיות עוד מועדון בליגה, שתמיד ייהנה מהנחת דלות התקציב, מאשר באמת לנסות. טוב, זה ומחלקת סקאוטינג ממש גרועה.
3. עוד קבוצה שפתחה את העונה גרוע היא אריזונה, שבנוסף לכל הבעיות איבדה השבוע את ברנדון ווב לפציעה. ה-NL מערב הוא כנראה הבית החלש בליגה ולהגיד שהוא לא משופע בהתקפות יהיה כמו להגיד שתל אביב לא משופעת במקומות חניה (אנדרסטייטמנט גדול, למקרה שלא הייתי ברור), ולכן נוכחותם של שחקנים עם יכולת להכריע משחקים עולה עוד יותר. זאת הסיבה שההגעה של מני רמירז לדודג'רס היתה כל כך משמעותית ועשתה שינוי כה גדול, וזאת בדיוק הסיבה שהדי-באקס צריכים לקוות שווב יחזור (ובכושר) מהר ככל האפשר, כי בלעדיו אין להם הרבה מה למכור.
4. קבוצה אחרונה להיום עם פתיחת עונה גרועה היא בוסטון, שכנראה עושה כל מה שאפשר כדי להצדיק את המוניטין שלה כיאנקיז החדשים, עם אפריל שבא היישר מהברונקס של השנים האחרונות. אי אפשר ואפילו אסור להסיק מסקנות רציניות מתשעה משחקים בלבד, אבל קשה להתעלם מהחור בליינאפ שפעם נהג לענות לשם דייויד אורטיז והיום נראה כמי שלא יהיה מסוגל לפגוע בכדור סופטבול. אולי זה הגיל, יש שיאמרו החוסר בכימיקלים וברור שהעזיבה של מני רמירז לא עזרה, אבל אורטיז נראה היום כמו צל של עצמו, והחוסר בתפוקה ממנו בעמדה מס' 3 פוגע משמעותית ביכולת ההתקפית של הרד סוקס, שגם ככה תלויה כרגע בצורה כמעט מוחלטת ביכולת של פדרויה ויוקיליס (הנפלא כשלעצמו).
5. וכל זה עוד לפני שדיברנו על הבעיות ברוטציה של הסוקס, כשג'ון לסטר פותח את העונה רע מאוד ודייסקיי מאטסוזקה הולך ל-DL עם יד מותשת. שזה די אירוני, כשחושבים על זה, אחרי שהפיצ'ינג שלו שבשנתיים האחרונות עשה לכולנו בעיקר עצבים מותשים.
מריאנו נשאר לבד
6. היריבים של הרד סוקס מהברונקס, לעומת זאת, פתחו את העונה בצורה סולידית למדי ונהנים מהפירות של הרכש שלהם בגזרת הרוטציה וקצת פחות בליינאפ, שם מארק טשיירה פתח בצורה חלשה האופינית לו. חולשה אחת שכן בולטת אצל היאנקיז, והודגמה בהפסדים לקנזס סיטי, טמפה ואתמול לקליבלנד, היא הבולפן שלהם, שלמעט מריאנו ריברה הבלתי נלאה, פשוט לא קיים. זה לא רק שאין לריברה סטאפ נורמלי כבר שנים (למעט תקופה קצרה כשג'ובה צ'מברליין שימש בתפקיד), זה שאין אפילו שחקן אחד בבולפן של היאנקיז שהם מסוגלים לסמוך עליו שיחזיק שניים-שלושה אינינגים בשלום כדי לתת להתקפה סיכוי לנצח את המשחק. אם ניקח את המשחק מול קליבלנד בתור דוגמא, הרי שסבאת'יה נתן כמעט שישה אינינגים טובים ויצא בשיוויון 1:1. אינינג אחד וארבעה (!) רליברים מאוחר יותר התוצאה היא 10:1, והיאנקיז יכולים לתת לניק סווישר להתאמן על הפאסט בול שלו. מעניין מתי גם בריאן קשמן יבין את זה.
7. וכל זה קרה דווקא במשחק הרשמי הראשון ביאנקי סטדיום החדש שנפתח השבוע בשעה טובה. כשצפיתי בשידור, המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא שאם אף אחד לא היה מספר לי שזהו איצטדיון חדש, בחיים לא הייתי יודע שלא מדובר באיצטדיון הישן. וזאת בהחלט נקודה לזכות ניו יורק יאנקיז, שלא התפתו להכניס שינויים או חס וחלילה לתת שם מסחרי לאיצטדיון בשביל עוד כמה גרושים.
8. מה שכן, עם איך שדיוויד אורטיז נראה, במקומם הייתי מצטער שהוצאתי את החולצה שלו שנקברה בין היסודות.
9. עוד איצטדיון שנפתח השבוע הוא "סיטי פילד" של המטס, שכמובן עשה פחות כותרות (בכל זאת, המטס) אבל לפחות נתן לנו טיפה היסטוריה, כשהיה לאיצטדיון הראשון שהחובט הראשון בו חבט להומראן. זה קרה לרעת המטס, אלא מה.
10. טיפת היסטוריה אחרונה, לא ממש חגיגית, היתה השבוע עם המוות של הארי קאלאס, השדר ב-38 השנים האחרונות של פילדלפיה פיליז וגם הקול שמאחורי סרטי ה-NFL. מעטים מחוץ לפילדלפיה היו מזהים את שמו של קאלאס לפני השבוע, אבל הקול שלו, כמו זה של וין סקאלי (60 שנה משדר את הדודג'רס. שישים!) המוכר יותר, הפך להיות חלק בלתי נפרד מחווית הבייסבול, לא פחות מאשר החובטים שעל המגרש והנקניקיות ביציע. בייסבול לא יהיה אותו דבר בלעדיו.