חמש נקודות אחיזה

התרגלנו. אה...אפשר לומר זאת? אפשר. נכון, מכבי תל אביב אמנם ספגה ממכבי חיפה את הפסד הליגה השלישי בלבד, אחרי רצף של שניים-עשר ניצחונות, וזה עדיין רחוק מתשעת הפסדיה במהלך העונה הסדירה אשתקד. וכן, זה גם היה במגרש קשה ולקבוצה נלהבת שנמצאת במגמת התאוששות. אבל בכל זאת, זה לא ממש הפתיע.

העונה הזו מכבי איבדה מזוהרה עוד כשהחתימה את אפי בירנבוים, קנתה וזרקה מכל הבא ליד וביזתה את עצמה בשלב הטופ 16 של היורוליג. מאז ה-12 במרץ, היום בו נפרדה מהיורוליג בתבוסה ביתית צורבת לברצלונה, עומדת משימה אחת בפני קברניטיה: לבנות את הקבוצה מחדש. אה, כן, ולהחזיר את הצלחת לשמעון. בשמים? ממש לא. מכבי גדולה על הליגה שלנו בכמה מספרים. יש לה סגל עמוק ומוכשר פי כמה מכל יריבה, תקציבה יכול לפרנס ליגה נוספת ועל הקווים יש לה את הקרם דה לה קרם של הכדורסל הישראלי.

אף על פי כן, ההפסד ברוממה גילה כמה שבבי תקווה לקראת הפיינל פור שייערך ב-19-21 במאי: הקפיצות של ג'ף רוזן ביציע העניקו תחושה שיש מי לא אבדה תקוותו, שיש עוד על מה לשחק, והיכולת המביכה שגילתה מכבי הגניבה ללב ניצוץ של אופטימיות, כזה שמעניק לכדורסל הישראלי הבהוב קלוש של סיכוי. הנה חמש סיבות שיכולות לשמש זיז עליו יתלו האופטימיים, בתקוותם לחולל רעידת אדמה נוספת ולנשל את מכבי מתואר האלופה זו שנה שנייה ברציפות.

חצי דקה לסיום פיני גרשון תידרך את שחקניו בטון רגוע ובוטח, ודרק שארפ עמד בצד ונסך בלבם תקווה שעוד אפשר לייצר נס, אבל אלה היו שאריות הגאווה המכבית, זו שקומתה שחוחה יותר ויותר ככל שמתקדמת העונה. משהו התפוגג בהילה של גרשון מאז הגיע למכבי. היה ברור שהוא נכנס לסיטואציה בעייתית, אבל אחרי שהבעלים פתחו את הכיס והלב, ואפשרו לו לעצב קבוצה בדמותו, במסגרת המגבלות כמובן, אפשר היה לצפות ליותר. הרבה יותר.

אבל הבעיה האמיתית של גרשון היא לא רכבת הזרים החורקת שלו, אלא העובדה שהוא כבר חמישה חודשים במועדון, ועדיין מדריך אסופת שחקנים ולא קבוצה. אחרי שהעונה האירופית נגמרה, מכבי שייטה לה בנחת בליגה שלנו, והיה ניתן לצפות שכשהיא סופסוף נתקלת ביריבה קצת יותר מאתגרת - קבוצה שאפתנית, המועמדת להגיע לפיינל פור – חושיה יתחדדו, הדופק יעלה, רוח לחימה תשרה על שחקניה והיא תטרוף את יריבתה. בכל זאת, זו לא אותה מכבי שיכולה להפסיד 85:83 לאליצור קרית אתא/מוצקין כי הראש שלה מרוכז באירופה, כמו אז ב-2001, אלא קבוצה עם סגל של 15 שחקנים שמשחקת פעם בשבוע. במקום נחישות, יכולת משופרת וגיבוש לקראת הישורת האחרונה, שוב נתגלו כל חולייה: התקפלות מול קבוצות פיזיות, אי עמידה בלחץ (17 מ-29 מהעונשין) והעדר מנהיג על המגרש. משחק ההתקפה נשען כרגיל על ארויו ואליהו, ושוב גילינו שכשדיאור פישר לא בעניינים, ההגנה של מכבי מבוצרת בערך כמו ציר פילדלפי.

הצלחת לא הונחה על הכף, וצריך לזכור כי כל הפסדיה של מכבי העונה לקבוצות ישראליות היו מחוץ ליד אליהו, אבל הכשלים והחסרונות עומדים בעינם. אם גרשון לא הצליח לתקן עד עתה, ספק אם נראה שינוי דרמטי עד סוף העונה. אמנם למכבי יש מאמן גדול על הקווים, אבל הוא קוסם די קטן.

קיוו שיעשה סדר, האמינו שיכולתו האישית תכריע משחקים, ציפו שיוביל את הקבוצה להישגים, חשבו שהניסיון שלו ב-NBA ובאירופה יחבר את הקבוצה ויהווה ערך המוסף, אבל קרלוס ארויו הוא 2.5 מיליון דולר שהלכו לפח. הוא יכול לקלוע מתי ועל מי שהוא רוצה בליגה, מתאמן כמו מקצוען, יכול לנצח לבדו קבוצות, אבל עדיין משחק בעיקר עבור עצמו. את הדברים שהוא עושה, לטוב ולרע, וויל סולומון או וויל ביינום היו יכולים לעשות ברבע מחיר, ובל נשכח שהם שומרים טוב יותר ממנו.

ארויו תורם בהפסדים ממוצע נהדר של 15.3 נקודות ו-7 אסיסטים, ושומר על על המספרים גם בניצחונות עם 15.5 נקודות ו-6.2 אסיסטים. יהיו שיאמרו כי היציבות הזו מנקה אותו מכל אשמה, וכי הוא את שלו עושה. נגד חיפה היה לו יחס אסיסטים/איבודים מצוין (1:8), אבל הוא שוב כפה את עצמו על משחק ההתקפה והיה נוראי עם 4 מ-10 מהשדה ו-0 מ-4 מהקו. אם המספרים של החברים יורדים, סימן שמשהו אצל הרכז לא עובד. הוא משדר, לא קולט. פישר לא תופעל (4 נק'), כספי יצר לעצמו את רוב המצבים, אבל מרכוס בראון, יותר מכולם, מהווה נייר לקמוס להבדלים בין מכבי של ניצחון למכבי של הפסד. בניצחונות בליגה תורם בראון 13.7 נקודות ב-52.5% מהשדה ומוסר 2.4 אסיסטים. בהפסדים, הוא צונח ל-4.7 נקודות ב-41.5% מהשדה. אם מוסיפים למספרים את העובדה שבשלב כלשהו בראון, שכבר ראה רכז או שניים בחייו, רצה לאכול את הפורטוריקני חי, מבינים שהבורג המרכזי, זה שאמור להחזיק את המכונה של מזרחי ופדרמן, לא מחובר לשאר החלקים. הנה עוד רכיב שעשוי להתפרק ולפרק ברגע האמת.

ברבע השני פישר לקח ריבאונד התקפה על הראש של דורון פרקינס, וספג עבירה שנייה שלא הייתה ולא נבראה. אחרי שמשך בכתפיו, הוא רץ חזרה להגנה, יודע שאין טעם להתווכח, זה אבוד. השופטים טוענים שרמתם המקצועית גבוהה, וכי שילוב הדור הצעיר גובה את מחירו, אבל נדמה שהשנה הרמה נמוכה מתמיד. מאמן כדורסל יכול להתכונן ליריבה בצורה מדוקדקת, הוא לא ממש יכול להתכונן לתצוגת שיפוט רעה.

”על המשחק הזה הייתה רשומה תוצאה. עובדה אחת בטוחה, הפסדנו שני משחקים עם אותו שופט, היו שתי עבירות ב-7-8 שניות האחרונות שלא נשרקו”. תקף גרשון בסיום ההפסד לחיפה. הוא לא היחיד. מי שביקר בגן-נר שמע את אורן אהרוני, לא אחד שמתלונן, מבכה את הפסדה של גבעת שמואל לגלבוע/גליל: "מה שהשופטים עשו לנו זה לא ייאמן". קטש, שכבר הביע דעתו על אנשי המשרוקית העונה, הוסיף ש"חוסר אחידות זה דבר מרגיז. למזלי אני בצד המנצח". לאורך כל העונה תוקפים מאמנים (ג'ינו: "מתנהגים אלינו כמו אל זבל") ושחקנים (קוז'יקרו: "הגיע הזמן ששופטים יפסיקו להמר על משחקים"), את השופטים, ולעתים בצדק. כשהמצב הוא כזה, והשופטים עיוורים לנעשה מולם, תרתי משמע, הימים בהם מכבי נהנתה מכבוד מופרז ביד אליהו יישארו נחלת העבר, והגמר מול חולון אשתקד הוכיח זאת. השופטים יכולים לטעות לטובת מכבי (כמו הסל הלא חוקי של מגי בתום הרבע הראשון), ויכולים, במשחק מכריע, גם לטעות כלפי הצהובים. המסקנה ברורה: כשהשופטים רעים, הם רעים לכולם, ושוויון הזדמנויות כזה הוא משהו שיריבות מכבי יכלו רק לחלום עליו עד לפני כמה שנים.

הישראלים המובילים של חולון משחקים בממוצע 20 דקות בערב ותורמים יחדיו 29.5 נקודות למשחק, אלה של ירושלים משחקים 21.8 דקות וקולעים 35 למשחק, הרביעייה מחיפה רושמת העונה 22.3 דקות על הפרקט ומספקת 27.8 נקודות. שחקן ישראלי במכבי מבלה בממוצע 17.9 דקות על הפרקט והשבעה קולעים יחדיו 52.2 נקודות. למכבי יש את הישראלים המנוסים והטובים בליגה בכל עמדה, והמספרים מראים שיש לה יתרון גדול מול יריבותיה.

אבל המציאות קצת שונה. עד כה העונה למכבי היו וישנם שני ישראלים בלבד, כספי ואליהו. רביב לימונד תופס לאט לאט מקום בקבוצה, והבאתו הוכיחה מה חושבים בצוות המקצועי על יכולתו של בורשטיין, דרור חג'ג' ספר כבר ארבע פעמים את כמות הכיסאות ביציעי יד אליהו, יניב גרין סבל מפציעה ארוכה והוא רחוק מהיכולת שהפגין לפניה, ודרק שארפ מעניק מניסיונו, אבל פחות על הפרקט ויותר כמנטור מהספסל. בליגה של חוק רוסי, זה מעט מדי. אם מכבי לא תדע להביא לידי ביטוי את היתרון המוחלט שיש לה בגזרת הישראלים, היא תיתקל בקשיים רבים בפיינל פור. כל עוד מכבי לא מנצלת את מלוא כוח האש שלה בגזרת הישראלים, היריבות תמיד תוכלנה להסתדר עם בן דוד, רוט או ווטסון, ולקוות לטוב.

מכל החסרונות של מכבי, הגדול והקריטי ביותר הוא העדר ספסל. זו הסיבה לנפילות של הקבוצה תוך כדי משחק ולהדחתה המוקדמת מאירופה, זה המרכיב החסר כדי לשמור על יתרון או לחזור מפיגור, פה עקב אכילס של מועדון, שהלביש בצהוב כל שחקן שני באירופה ועדיין נסמך על חמישה שחקנים בלבד. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בעונה האירופית, אז ארויו, מרכוס בראון, כספי, אליהו ופישר קלעו 64.3 נקודות מסך ה-79.6 שמכבי קלעה בערב ממוצע. 80.7% מהנקודות ייצרו חמישה שחקנים בלבד, ואת שאר ה-15.3 סיפקו 12 שחקנים נוספים, חלקם עוברים ושבים, חלקם עדיין צופה במשחקים מהגב של גרשון.

מול חיפה שחקני הספסל של מכבי סיפקו קצת כוח אש בזכות מגי שהפתיע עם 20 נקודות, אך לא שינו קצב, לא יצרו מומנטום ונראו כבויים על הפרקט. היחיד שיכול לשנות משחקים, להדליק את הקבוצה ולהרתיע את היריבות הוא שארפ, וקבוצה שהג'וקר שלה הוא גארד שיחגוג 38 בפיינל פור, היא קבוצה שארגז הכלים שלה ריק. מכבי הארוכה היא מצג שווא. לגרשון יש הרבה בצק ביד בעזרתו יוכל לאפות אליפות, אבל חסרים לו תבלינים ושמרים שיהפכו את המוצר ראוי לאכילה. עם כזה ספסל, מי יודע, אולי מזרחי ופדרמן שוב ילעסו את מדליית הכסף.