חברת בנייה

טרם הגענו למחצית חודש אפריל, וכבר החלו פיני גרשון ושרון דרוקר במלאכת הרכבת מכבי תל אביב החדשה. בסוף השבוע שעבר המריא גרשון לאיטליה, שם צפה במשחקי רבע גמר היורוקאפ, עקב אחר מועמדים פוטנציאליים ושוחח עם סוכני שחקנים רבים. עשרות שמות נבדקים במקביל. המטרה העיקרית של אנשי מכבי היא להחתים שחקנים בזריזות, כבר בשבועות הקרובים, עוד לפני שמועדוני-העל האירופאים מסיימים את עונת הכדורסל והופכים לפעילים בשוק ההעברות. פעולות מהירות, מניחים ראשי הקבוצה, יחסכו למכבי כסף רב, ויאפשרו החתמת שחקנים איכותיים במחיר זול יותר.

הקבוצה שתיבנה על חורבות הקבוצה הנוכחית תהיה שונה לתפארת. בין חמישה לשבעה שחקנים יוחתמו ויצטרפו לבסיס הקיים, הכולל את דיאור פישר, יניב גרין, דרור חג'ג', רביב לימונד ודרק שארפ. אם כי – חשוב להדגיש – זהו רק המערך המסייע. נתח הבשר האמיתי, העתיד להירכש, עדיין נבחן בידי הקצב.

ומכיוון שכך, עוד בטרם הודפס החוזה הראשון לעונת 2009/10, אנו מגישים כשירות לקוראינו הנאמנים ברחוב הירקון מסמך מיוחד ובו עצות והמלצות מפי אנשי המקצוע הבכירים ביבשת, לצד גורמים מקצועיים נוספים; קיבצנו מספר ממוחות הכדורסל המשובחים באירופה, והעלנו על הכתב את הטיפים החשובים ביותר הקשורים לבניית קבוצת כדורסל חדשה. בונים את מכבי החדשה, כתבה שלישית ואחרונה בסדרה.

ניסיון העבר של מכבי תל אביב מוכיח כי פעולות מהירות אינן מהוות ערובה להצלחה. גם בקיץ שעבר ביצעה מכבי מספר החתמות בזק, וצירפה בזה אחר זה את טריי סימונס, ג'ייסון וויליאמס ודרור חג'ג'. גורלם של השלושה מוכר וידוע. דווקא השחקנים שצורפו עמוק בתוך הקיץ – דיאור פישר ומרכוס בראון – הפכו לשני הזרים היעילים ביותר של הקבוצה העונה.

"הצעד הראשון שלי בבניית קבוצה חדשה הוא להתנגד לפיתוי הקבוע שעומד בפני כל מאמן – להחליף את כל הסגל ולבנות משהו חדש, מאפס", אומר סרג'יו סקאריולו, מאמן חימקי מוסקבה ופיינליסט היורוקאפ הטרי. "בהרבה מקרים מתברר שזול יותר וחכם יותר ללמוד את המצב ולנתח אותו, לראות אילו חלקים בפאזל כבר יש לך ביד ומי מתאים לפילוסופיה שלך. רק אחר כך אני חושב על מי אני מעוניין לוותר, ורק אז מתחיל להחתים".

חמישה שחקנים, כאמור, מחזיקים בחוזה מובטח לעונה הבאה. שניים נוספים, עומרי כספי וליאור אליהו, מחזיקים אומנם בחוזה, אך גם בסעיף יציאה לחו"ל. במכבי מעריכים כי יצליחו לשמור על אחד מהם, ככל הנראה אליהו. כספי יציע את שירותיו בדראפט הקרוב, והוא מועמד להיבחר בסיבוב הראשון.

הצוות הרפואי של מכבי תל אביב כולל שלושה אנשים – רופא (ד"ר נתן סרבו) ושני פיסיותרפיסטים (רפי וירשובסקי ודגי פלכטר). כולם נחשבים לאנשי מקצוע מעולים. עם זאת, לענף אחר בתחום – בריאות הנפש – לא מקדישה מכבי משאבים.

קבוצת NBA ממוצעת מחזיקה בצוות מסייע הכולל שלושה פסיכולוגים במשרה מלאה: פסיכולוג אחד העומד לרשותם של סגל השחקנים, פסיכולוג נוסף העומד לרשות הנהלת הקבוצה וצוות המאמנים, ופסיכולוג האחראי למשפחות השחקנים. הראשון מעניק אבחון, תמיכה, ייעוץ ועידוד לכדורסלנים עצמם; השני מייעץ בנפרד להנהלה ולמאמנים, והוא שותף מלא להליך קבלת ההחלטות המקצועיות (כמעט כל שחקן שמוחתם בקבוצה חדשה עובר קודם לכן אבחון פסיכולוגי מקיף, כאשר הקבוצות פוסלות מועמדים רבים על רקע חוות-דעת פסיכולוגית שלילית); האחרון תומך במשפחות, שכן מחקרים הוכיחו כי אחוז הגירושין בקרב שחקני הליגה הטובה בעולם גבוה במיוחד, מסיבות שונות ומגוונות.

קבוצות אירופאיות רבות מחזיקות גם הן בפסיכולוגים צמודים. למכבי אין פסיכולוג במשרה מלאה. פסיכולוג הספורט נועם אייל טוען כי הקבוצות הישראליות נחשבות לפרימיטיביות במיוחד בכל הקשור לתחום בריאות הנפש. "כל עסק, אפילו הצבא או מפעלי לואו-טק, משקיעים כספים רבים בהשמה, בבדיקת המועמדים", אומר אייל. "הם רוצים לדעת מי זה העובד שמגיע אליהם והולך להפוך לחלק מהעסק שלהם. וזה כשמדובר גם בשכירים שמשתכרים אלפי שקלים בודדים לחודש. בספורט אתה מחתים שחקנים בסכומים אדירים, מתחייב למשכורות לתקופה ארוכה, ואתה אפילו לא טורח לברר מי זה השחקן שמגיע אליך. אתה אולי מתקשר למאמן הקודם שלו, וזהו. הקבוצות הישראליות קונות חתול בשק, ואנחנו רואים שהן מסתבכות הרבה פעמים".

שרגא שדה נחשב גם הוא לפסיכולוג ספורט מוביל, ומסכים עם דבריו של עמיתו. "זו בורות לשמה של הקבוצות הישראליות", יורה שדה. "אתה מחתים שחקן, ואחרי כמה שבועות אתה פתאום מגלה עליו דברים שלא ידעת קודם ותופס את הראש. אתה מבין שאם היית יושב איתו לפני החתימה על החוזה ובודק את מרכיבי האישיות שלו, זה לא היה קורה. הרי בתחום הרפואי כל שחקן עובר בדיקה מקיפה; זה שאתה רואה אותו רץ, לא פוטר את הקבוצות מלבדוק לעומק שאין שום בעיות. אז למה התחום הפסיכולוגי שונה? למה חושבים שמשיחה קצרה עם השחקן אפשר לדעת מי הוא באמת? אז אומרים שיהיה בסדר, והרבה פעמים זה מתפוצץ. מה שמצחיק הוא שביחס להשקעה הכספית של הקבוצות, פסיכולוג ספורט זה פינאטס, והוא יכול לחסוך הרבה מאוד כסף והרבה עוגמת נפש".

אייל מכנה את התהליך "בנייה פסיכולוגית"; חשיבותו של פסיכולוג טוב ומנוסה, הוא אומר, עולה לעיתים על חשיבותה של מחלקת סקאוטינג שלמה. "היום המאבק על כל שחקן טוב גדול יותר", הוא מוסיף, "וזה מחייב אותך לדעת הרבה יותר על כל שחקן פוטנציאלי. הרבה מאמנים יגידו לך שאם שחקן לא מתעצב אישיותית עד גיל 21, לא יצא ממנו כלום. זה לא נכון. שחקני כדורסל, בעיקר השחקנים הגבוהים, מתעצבים דווקא לקראת סוף שנות ה-20 שלהם. הם בדרך כלל מתחילים את הקריירה עם ביטחון נמוך יותר מהגארדים, ומתעצבים לאט-לאט".

כדוגמא מביא אייל את מקרהו של אולסי פרי; בלי ספק, מהרכישות המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של המועדון. "פרי הגיע לארץ צעיר ולא מנוסה, אבל היה בינגו באופי שלו. שמלוק מחרובסקי אמר פעם שפרי היה השחקן היחיד שהזמין אותו לצהריים. לתפיסתי, שמלוק היה גם סוג של פסיכולוג; הוא ראה שחקן שמסוגל גם לתת למנהל שלו, ולא רק לקבל. שמלוק ראה בכך רמז פסיכולוגי גדול מאוד, ובאמת לקח הימור מדויק".

אלוף אירופה המכהן, ומי שנחשב למועמד המוביל להפוך למאמן האירופאי הראשון ב-NBA, חושף גם הוא חלק מהדברים העומדים אל מול עיניו בבואו לבנות קבוצה חדשה. את שחקניו, מגלה מסינה, הוא בוחן על פי שני פרמטרים עיקריים: האחד מקצועי, והשני פסיכולוגי.

"אני אוהב להחתים שחקנים שיכולים לשחק לפחות בשתי עמדות", אומר מסינה. "אני לא אוהב קבוצות שנבנות עם שחקנים חד-גוניים, שיכולים לשחק רק בעמדה אחת. שחקנים מגוונים נותנים למאמן הרבה יותר אפשרויות על המגרש, ובמקרה הצורך גם להיאבק טוב יותר בפציעות. הרעיון הוא שאם שחקן אחד שלך נפצע, האחר יכול למלא את מקומו. בקבוצות חד-גוניות, פציעה זמנית של שחקן מסוים יכולה לחסל עונה שלמה".

מוסר העבודה הוא ערך לא פחות חשוב מבחינתו של המאסטרו האיטלקי. בשנים האחרונות החתימה צסק"א לאו דווקא את השמות הנוצצים ביותר, כי אם שחקנים המוכנים להקריב בעבור המסגרת הקבוצתית. מרכוס גורי, טרנס מוריס, ניקוס זיסיס, ארזם לורבק וזוראן פלאניניץ' הם דוגמאות מייצגות. "כמאמן, לקבוצות שלי אני מצרף שחקנים שמודעים ל'רול' שלהם ומוכנים לתמוך בקבוצה. שחקנים שמסוגלים לשבת על הספסל, לעלות ברגע המתאים ולעשות את העבודה שלהם. כמובן שצריך להיות להם גם מוסר עבודה גבוה. בכל חיי המקצועיים לא ראיתי קבוצות עצלות שזוכות בתארים, או קבוצות עם שחקנים עצלנים. הקבוצות הגדולות באמת הן קבוצות שמורכבות משחקנים שמוכנים ואוהבים לעבוד קשה, ומוכנים להקדיש את עצמם למען המטרה הזו".

בשנים האחרונות, אם מבחירה או מחוסר-ברירה, חוזרת מכבי שוב ושוב על אותה הטעות – היא נוהגת לבנות את הקבוצה מהסוף להתחלה. אפי בירנבוים החתים בקיץ שעבר ארבעה שחקנים משלימים, ואת החתיכה החשובה בפאזל – קרלוס ארויו – השאיר לשלהי תקופת החמסין. כך היה גם עם נוון ספאחיה ו-וויל ביינום בקיץ 2006.

רפשה, לשעבר בקלימאמיו בולוניה ובלוטומאטיקה רומא, נותר נאמן ל"שיטת המשולש". "קודם כל אני מחפש את רכז, שחקן שיכול לשחק בעמדות 2-3 ושחקן בעמדה 5. רק אחר כך מגיעים השחקנים למשימות מיוחדות. למכבי הגדולה היה את המשולש המושלם: שאראס, פארקר ו-וויצ'יץ'. לאחר מכן הם רק היו צריכים להתאים את יתר הצוות לתכונות של השלושה האלו. בורשטיין השלים נהדר את שאראס ופארקר בקו האחורי, ובאסטון התאים כמו כפפה לוויצ'יץ' בקו הקדמי. אם היית מוציא צלע אחת מהמשולש הזה, אני לא חושב שמכבי הייתה מצליחה לעשות את מה שעשתה. השלישייה הזו הייתה הבסיס לקבוצה כולה".

גודס מעדיף להתמקד בעמדה אחרת – עמדת הפאוור פורוורד. והוא מתנדב להסביר מדוע. "עמדה מספר 4 היא העמדה החשובה ביותר בכדורסל האירופאי", משוכנע גודס. "זו עמדה שמצריכה שחקן מאוד מורכב, שמסוגל לעשות הכל – לקלוע מבחוץ, למסור טוב, להוריד כדור לרצפה, לקבל החלטות ברמה של רכז ולשמור כמו שצריך. תסתכל איזה פורוורדים יש לקבוצות המצליחות באירופה – לצסק"א יש את סמודיש ומוריס, לסיינה את סטונרוק ולברינוביץ', לברצלונה את אילייסובה ולטאו את טלטוביץ'. אחר כך, בגלל שגם ככה אין בשוק יותר מדי סנטרים גדולים, אפשר להחתים לצד הפורוורד סנטר שהוא יותר משלים – מישהו שעושה את העבודה השחורה, שלוקח ריבאונד, שעושה הגנה. הוא רק צריך לדעת לסיים כדורים כמו שצריך".

בשנים האחרונות הייתה פנאתינייקוס חתומה על כמה מהרכישות הגדולות בהיסטוריה של הכדורסל האירופאי – היא השיבה לשורותיה את ואסיליס ספאנוליס וצירפה את שאראס יאסיקביצ'יוס, בעסקאות שנאמדו במיליוני דולרים. אולם לדברי ג'נרל מנג'ר הקבוצה, מאנוס פפאדופולוס, ללא מערך מסייע איכותי לא ניתן לזכות בתארים.

"בעונה שעברה הבאנו שחקנים בהרבה כסף, אבל השחקן הכי חשוב שלנו היה קוסטאס צרצאריס", מודה פפאדופולוס. "כשהוא נפצע לנו בתחילת שלב הטופ-16, לא הצלחנו להתאושש. יש לנו הרבה שחקנים גדולים, אבל בלי צרצאריס לא הצלחנו להעפיל לשלב רבע הגמר. גם אם יש לך הרבה כוכבים בקבוצה, בלי תמיכה מסביב זה לא יכול לעבוד. זה נכון שתמיד היו לנו כוכבים גדולים: כשזכינו ביורוליג בשנת 2000 זה היה עם בודירוגה ורבראצה, ואחר כך עם דיאמנטידיס ושישקאוסקאס, אבל תמיד היו לנו רול-פליירס מצוינים. יש לנו מספיק כסף, אבל בכל קיץ אנחנו משתדלים לקחת רק את השחקנים שאנחנו צריכים, בניגוד לקבוצות אחרות שלוקחות בעיקר שמות גדולים. אנחנו כבר למדנו שכסף ושמות לא יכולים לקנות תארים".

דוגמא מובהקת לכך ניתן לקבל ממכבי מודל 2004: דיוויד בלות'נטאל הצעיר פרח בטופ-16 ובפיינל פור, והיה חתום על גביע אירופה לא פחות משלושת הטאנורים. שנה אחת לאחר מכן מילא נסטור קומאטוס את משבצת השפן, עם 13 נקודות משמעותיות בגמר היורוליג מול טאו ויטוריה.

את השושלת של תחילת המילניום בנתה מכבי על יסודות מוצקים. היה שם הרבה כישרון, אך בעיקר ניסיון. אריאל מקדונלד הגיע כשחקן מוכח ומנוסה, עם רזומה שכלל פיינל פור במדי אולימפיה לובליאנה, והעלה את מכבי מדרגה נוספת. השושלת השנייה נבנתה גם היא סביב שחקנים שהעפילו לפיינל פורים והוכיחו עמידות במצבי לחץ – יאסיקביצ'יוס זכה ביורוליג עם ברצלונה, ופארקר עשה זאת שנים קודם לכן עם מכבי.

קבוצה הבנויה ללא ווטרנים, משוכנעים כלל המרואיינים, לא תוכל לעשות דברים גדולים באמת. בקיץ 2007, כשמסינה החליט לערוך שינויים בקבוצתו, הוא דרש מהנהלת צסק"א להחתים את רמונאס שישקאוסקאס – מי שניצח אותו שבועות ספורים קודם לכן בגמר היורוליג, במדיה של פנאתינייקוס. ההימור הזה השתלם, עם גביע נוסף בעונה שעברה, כששישקאוסקאס מציג יכולת שיא ונבחר ל-MVP העונה במפעל.

למכבי אומנם אין אפשרות להחתים שחקנים מסדר הגודל הזה, אולם העיקרון ברור – ניסיון וקור רוח הן תכונות חשובות לא פחות מכל אחת אחרת. "מרבית המאמנים ירצו להחתים שחקנים ששיחקו בקבוצות מצליחות, שהגיעו להישגים", אומר דן שמיר, עוזרו של דיוויד בלאט בדינמו מוסקבה. "גם אם לשחקן המדובר לא היה את התפקיד המרכזי ביותר בקבוצה מצליחה, כן היה לו חלק בהישג, הוא היה שותף לו, והוא יודע איך מגבשים חבורה של אנשים לכדי קבוצה מנצחת. אין תחליף לידע ולניסיון הזה".

"באירופה מאוד מודעים לעניין ה'ווינינג ספיריט'", מאשר סרג'יו סקאריולו. "אני מעדיף שחקנים שיש להם ניסיון בקבוצות מנצחות, ושיודעים להעביר ליתר השחקנים בקבוצה את הניסיון שלהם. זה נותן לך שדרוג עצום".

דרק שארפ הוא אב-הטיפוס של סוג השחקן הזה; בעונה שעברה, לאחר הקפאה ארוכה, זכה לקרדיט נרחב בחצי גמר הפיינל-פור מול סיינה, הפציץ 17 נקודות ועזר למכבי לגבור על קבוצה טובה ממנה בדרך לגמר.

"כמאמן, אתה צריך לדעת שיש לך על מי לסמוך במאני-טיים", אומר על כך מסינה, ששם אשתקד קץ לשאיפותיה של מכבי לגביע אירופאי שישי בתולדותיה. "רק מי ששיחק משחק על תואר יכול להבין באיזה סוג של לחץ מדובר, ומה דרוש כדי לנצח. שחקן כזה יכול להעניק ביטחון לכל השחקנים סביבו, וגם אתה, כמאמן, הרבה רגוע יותר. אי-אפשר לבנות במשחקים כאלו רק על שחקנים חסרי ניסיון, שלא תפקדו תחת לחץ שכזה. שחקנים מנוסים הם שעושים קבוצה מנצחת".

ohadgreenwald@walla.co.il