כמה זרים אפשר לקנות מאמריקה

הרבה צמתים נקרו בדרכה של מכבי תל אביב בשנים האחרונות, ודומה כי כמעט בכל אחד מהם הצליחה לבצע את הפנייה הלא נכונה. אם לשפוט על פי דבריו של פיני גרשון בתחילת השבוע, הרי שהקיץ הקרוב לא יהיה שונה בתכלית. "הייתי רוצה חמישה שחקנים אירופאים בסגל, אבל זול וקל יותר להביא אמריקאים", השיב המאמן לשאלה מדוע נותרה מכבי אחת הקבוצות הבודדות ביורוליג שעדיין שמה מבטחה בשחקנים מהיבשת החדשה.

ברמה העקרונית גרשון צודק. בשנים האחרונות הפך השחקן האמריקאי, זה שבעבר נבנו סביבו מועדונים שלמים, למוצר זול ונגיש הרבה יותר מעמיתו האירופאי. אל הסיבות לכך נגיע בהמשך. אם מטעמי נוחות, מסורת או תקציב, ממשיכה מכבי לשמור אמונים לשחקן האמריקאי, ומתעלמת כמעט לחלוטין מהשוק האירופאי. ובכל זאת, שיחות רבות עם מאמנים, סוכנים וגורמים בכירים בענף, לצד בדיקה מדוקדקת של המספרים והעובדות, מוכיחים למעלה מכל ספק – אנו מצויים בשיאו של משבר אמון חמור, כמעט חסר תקדים, בין אנשי הכדורסל האירופאים ובין שחקן הכדורסל האמריקאי.

הנה נתון שיכול להמחיש זאת היטב: תשעה או עשרה אמריקאים בלבד – תלוי בזהות מנצחת הסדרה המרתקת בין טאו ויטוריה לברצלונה – ייקחו חלק במשחקי פיינל פור היורוליג הקרוב. 21 שחקני חיזוק אירופאים ודרום-אמריקאים, לעומת זאת, יתרוצצו על הפרקט בברלין. לצידם יכדררו 25 עד 28 שחקנים מקומיים (יוונים בפנאתינייקוס ובאולימפיאקוס, רוסים בצסק"א וספרדים בטאו או בברצלונה). באחוזים, רק כ-17% מהשחקנים העתידים להשתתף בפיינל פור הם ילידי ארה"ב (חלקם מחזיקים במקביל באזרחות אירופאית, אך לצורך העניין נחשבים לאמריקאים). כ-36.5% מתוכם אירופאים ודרום אמריקאים, וכ-46.5% מקומיים.

במכבי, לעומת זאת, החלוקה שונה לחלוטין. 19 שחקנים שונים לבשו העונה את מדי הקבוצה; 11 מהם ילידי ארה"ב. שניים מדרום וממרכז אמריקה, ושישה הם ילידי הארץ. באחוזים – כ-58.5% אמריקאים, 31.5% מקומיים ו-10.5% מרכז ודרום-אמריקאים. אירופאים? אפס. הפערים כמעט בלתי נתפשים.

במחשבה שניה, הישארותה של מכבי מאחור גם בתחום זה אינה מפתיעה. ההנהלה שנהגה בעבר להגיב במהירות ברק ולהתאים עצמה לטרנדים המשתנים בכדורסל האירופאי, אשר את חלקם אף הובילה בעצמה, החמיצה את מרבית שינויי הכיוון האחרונים והמשיכה לשייט במסלול מקביל.

כך, בזמן שקבוצות אירופאיות מובילות הזרימו כספים רבים אל מחלקות סקאוטינג ענפות, המשיכה מכבי לסמוך על הפנקס הקטן של מוני פנאן, והסתפקה בשליחת המנהל לליגות הקיץ בארה"ב (רק ביולי האחרון הקימה מחלקת סקאוטינג, ולפני חודשיים כבר החלה בפירוקה); בזמן שהנהלות רבות מינו ג'נרל-מנג'רים והפקידו בידיהם את הניהול המקצועי השוטף, נותרה מכבי מנוהלת בידי גורמים שאינם אנשי כדורסל, אשר מתערבים לעיתים בהחלטות מקצועיות ונוגסים בסמכויות המאמן; בזמן שגבוהים מגוונים הפכו למצרך יקר ונדיר בשוק, וויתרה מכבי מרצונה על ניקולה וויצ'יץ' ונבנתה ללא סנטר אמיתי; וכך, בזמן שהמאמנים האירופאים ביקשו לאתר רכזים ילידי היבשת, הימרה מכבי על שחקנים חסרי ניסיון אירופאי כמו וויל ביינום וקרלוס ארויו. מכבי סירבה ליישר קו, והתרסקה.

אולם השינוי המשמעותי מכולם, כאמור, הוא בירידה החדה במניותיו של השחקן האמריקאי. אפילו דיוויד בלאט, מגדולי המאמינים בכדורסלן האמריקאי, הודה באוזני קרוביו כי התאכזב קשות מהאמריקאים שהחתים בקבוצותיו האחרונות, הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית.

"אירופאי לעולם לא היה מסרב לצאת למשחק חוץ, כמו שעשו לי האמריקאים בעונה שעברה (בהתייחס לתקרית בה סירבו שלושה שחקנים אמריקאים להמריא עם אפס פילזן למשחק בבלגרד, א.ג.), או נוטש קבוצה במהלך עונה (בהתייחס לעזיבתם של ג'אנרו פארגו והוליס פרייס את דינמו מוסקבה לאחר עיכוב בתשלום המשכורות, א.ג.)", אמר בלאט בשיחות סגורות. "האירופאים מקצוענים יותר, מתאקלמים מהר יותר בקבוצות חדשות ובשנים האחרונות גם לא נופלים מרוב האמריקאים מבחינת הנתונים הפיזיים. לכן אין סיבה לחפש שחקנים מעבר לים ואחר כך להשקיע בהם המון אנרגיות, כשיש לך כל כך הרבה כישרון מתחת לידיים".

שני שחקנים בעלי דרכון אירופאי הוחתמו במכבי תל אביב בשלוש השנים האחרונות. האחרון שבהם, גוראן ירטין, צורף בינואר 2007. שלושה שחקנים מרכז ודרום-אמריקאים לבשו בפרק הזמן הזה את מדיה של מכבי – אסטבן באטיסטה (אורוגוואי), אלכס גארסיה (ברזיל) וקרלוס ארויו (פורטו-ריקו). יתר המוחתמים – 23 במספר – היו ישראלים (6), אך בעיקרי ילידי ארה"ב (17). בהשוואה ליתר קבוצות היורוליג הגדולות, מדובר בנתונים יוצאי דופן (ראו המחשה בטבלה המצורפת משמאל).

למעט וויל ביינום, איש מהאמריקאים לא זכה להארכת חוזהו במועדון. חמישה מהם – רודני ווייט, ג'ייסון וויליאמס, אלטון בראון, מרכוס פייזר ורודני ביופורד – נחתכו במהלך העונה. איש מהם, כולל שחקן NBA בעבר כקרלוס ארויו ומי שעתיד היה להשתלב בליגה הזאת, וויל ביינום, לא הותיר רושם יוצא דופן.

נוון ספאחיה, מאמן מכבי בעונת 2006/7, שהיה חתום על שני האירופאים האחרונים שצורפו לקבוצה – ירטין וסימאס יסאיטיס – מתקשה גם הוא להבין מדוע ממשיך המועדון לתת אמון עיוור בשחקן האמריקאי. "זו הייתה החלטה קשה מאוד עבורנו להחתים בזמנו את ביינום ואת נואל פיליקס, אבל המלחמה בלבנון לא הותירה הרבה ברירות", מודה ספאחיה. "אם הייתי יכול, הייתי מחתים שחקנים אחרים. כולם יודעים שרציתי להביא את זוראן פלאניניץ' כפוינט גארד ואת מרכוס הייסליפ, שהחזיק בניסיון אירופאי, כפאוור פורוורד. לצערי, הם לא רצו להגיע לישראל באותה תקופה".

ביינום ופיליקס נחתו בתל אביב ללא ניסיון אירופאי קודם. פרט למכבי, מעטות הן קבוצות היורוליג הבכירות שמוכנות לצרף אמריקאים בלתי מנוסים. זהו שידוך המועד לפורענות; יעידו על כך שחקני אולימפיאקוס, ג'אנרו פארגו וג'וש צ'ילדרס, שהגיעו לאירופה בקיץ האחרון הישר מארה"ב, בהשקעה של מיליוני דולרים, ולא עמדו בציפיות המוקדמות. שניהם משחקים תפקיד משני לניקולה וויצ'יץ' ויותם הלפרין, שהביאו איתם ליוון ניסיון רב שנים ביורוליג.

"ההבדלים פשוט גדולים מדי", מנסה ספאחיה להסביר. "המנטליות אחרת, סגנון המשחק שונה. הכדורסל האמריקאי הרבה פחות ממושמע ומסודר ביחס לכדורסל האירופאי. הוא גם הרבה פחות קבוצתי. ההגנות בארה"ב פחות מתוחכמות. אמריקאי שמגיע לאירופה צריך לפחות שנתיים-שלוש כדי לבצע את ההתאמות הנדרשות. אטורה מסינה לעולם לא ייקח לצסק"א אמריקאי שלא עבר בכמה קבוצות אירופאיות. אני גם לא חושב שיש סיבה להתעקש דווקא על אמריקאים. תראה מי לקחו השנה את אולימפיאקוס לפיינל פור: פפאלוקאס, וויצ'יץ', בורוסיס. לא צ'ילדרס, פארגו או לין גריר".

אריק שיבק, מאמן אמסטרדם ההולנדית, צופה מקרוב בהתפתחותו הגופנית של השחקן האירופאי. ההבדלים הפיזיים הולכים ונעלמים, הוא אומר; עבר זמנו של השחקן האירופאי המגושם, הכבד והאיטי. "אם פעם היו פערים גדולים בכוח ובאתלטיות בין השחקן האירופאי לאמריקאי, היום כבר רואים לא מעט אירופאים שעולים על האמריקאים מבחינת היכולת האתלטית", טוען שיבק.

כשמוסיפים לכך את העובדה שהשחקן האירופאי הממוצע מחזיק ביסודות כדורסל רחבים ומוצקים יותר בהשוואה לעמיתו האמריקאי, מובן מדוע הועם זוהרם של האמריקאים. "אני רוצה ללכת רחוק יותר: בשנים האחרונות מלמדים באירופה כדורסל טוב יותר אפילו מזה שמלמדים בקולג'ים בארה"ב", משוכנע שיבק. "פעם שחקנים צעירים אהבו לנסוע לקולג'ים כדי ללמוד כדורסל, אבל בשנים האחרונות אני מכיר מעט מאוד שחקנים שהלכו לקולג' בינוניים וחזרו טובים יותר. מי שהלך טוב, חזר טוב. מי שהלך בינוני, חזר בינוני. בארה"ב מודעים לכך; יצא לי לדבר לא מזמן עם נשיא של אחת הקבוצות ב-NBA, שחקן בעברו, שאמר לי את אותם הדברים בדיוק".

אריאל מקדונלד, מוותיקי השחקנים האמריקאים המשחקים כיום באירופה, מסכים עם האמור לעיל. "היום אני רואה הרבה יותר אירופאים שמסוגלים לשחק ברמה גבוהה", אומר רכזה של מונטפסקי סיינה. "פעם היו מעט כאלו, שגם ככה נחטפו ל-NBA, ולכן באופן טבעי הקבוצות האירופאיות פנו לשוק השחקנים האמריקאי. היום המצב הרבה יותר מאוזן. האירופאים ראו בשנים האחרונות את נבחרת ארה"ב, שבשני הטורנירים הגדולים שקדמו לאולימפיאדה כשלה באופן מוחלט, והבינו שהכדורסל האמריקאי הידרדר בעשור האחרון".

כפועל יוצא, מסביר מקדונלד, לא קיים היום באירופה דור צעיר של אמריקאים מוכשרים. "האמריקאים הטובים ביותר – כמו טרייג'ן לנגדון, דרו ניקולאס או טרל מקינטייר – משחקים באירופה כבר הרבה שנים. מצד שני, יש אמריקאים כמוני וכמו הנרי דומרקאנט, שעדיין מקבלים הזדמנויות כי יש כי יש להם דרכון אירופאי. אבל אין כמעט שמות חדשים שמגיעים מארה"ב והופכים לשחקני מפתח".

מקדונלד, במקרה או שלא, נחשב לרכז האמריקאי האחרון שזכייה בגביע אירופה חקוקה בלעדית על שמו, בעונת הסופרוליג 2000/1. ב-2002 עשה זאת דיאן בודירוגה של פנאתינייקוס; ב-2003, 2004 ו-2005 היה זה שאראס יאסיקביצ'יוס, תחילה במדי ברצלונה ואחר כך במכבי תל אביב; ב-2006 אמנם היה זה ג'יי.אר הולדן, אך לצידו כיכב תיאו פפאלוקאס; דימיטריוס דיאמנטידיס הניף עם פאו גביע נוסף ב-2007; אשתקד היו אלו שוב פפאלוקאס והולדן.

המאזן הזה לא ישתנה בעונה הקרובה. הולדן וזוראן פלאניניץ' (צסק"א), דיאמנטידיס, ספאנוליס ויאסיקביצ'יוס (פנאתינייקוס), פפאלוקאס (אולימפיאקוס), פריג'יוני (טאו) או לאקוביץ', נבארו ובאזילה (ברצלונה) הם המועמדים להניף את הגביע בברלין. ומי בכלל זוכר את הימים הגדולים של תיוס אדני ודומיו.

הבעיה הגדולה ביותר, שכרגע נחשבת לחשוכת מרפא, שורשה בפערי המנטאליות העצומים; הדור החדש של השחקנים האמריקאים מתקשה להתערות בכדורסל האירופאי המתחדש. "אמריקאים צריכים מינימום מסוים של זמן כדי להבין את הכדורסל האירופאי", אומר המאמן הקרואטי יסמין רפשה, פיינליסט היורוליג עם קלימאמיו בולוניה בעונת 2003/4. "למועדונים הגדולים אין את הזמן הזה, כי הם רוצים תארים. אף מאמן לא מוכן לקחת שחקן אמריקאי כפרויקט, לבנות עליו קבוצה ולהסתכן באובדן הג'וב שלו". רפשה, למרבה האירוניה, לקח לקבוצתו העונה בוגר תיכון אמריקאי בן 18, ברנדון ג'נינגס. רומא נכשלה והמאמן הקרואטי עזב.

לכן, בפני מאמני הקבוצות המובילות ביבשת עומדים שני פתרונות אפשריים: התבססות על שחקנים אירופאים, או רכישה של אמריקאים מוכחים בכסף גדול. "כל האמריקאים שזכו בשנים האחרונות בתארים גדולים החזיקו בניסיון של כמה שנים בכדורסל האירופאי", מאבחן רפשה. "לפני שאנתוני פארקר השתלט על אירופה, היו לו ברזומה כמה עונות במכבי ועונה אחת ברומא. מייסיאו באסטון שיחק בספרד. הולדן עבר בקבוצות קטנות בבלגיה, בלטביה וביוון. מקינטייר התחשל בקאפו ד'אורלאנדו וברג'יו אמיליה. כשהאמריקאים מבצעים את ההתאמה, הם יכולים להיות חיזוק עצום. הבעיה היא שכדי להגיע למקום הזה הם דורשים יותר מדי אנרגיה, שאין למאמנים בקבוצות הגדולות לתת".

דוגמא מובהקת ניתן לראות בוויל ביינום, שקלע בתחילת השבוע 32 נקודות במדי דטרויט פיסטונס. לאחר שנתיים בינוניות במכבי שב ביינום לארה"ב, והפך לשחקן משמעותי ברוטציה של מייקל קרי. "וויל היה מוכשר, אבל לא היה מספיק ממושמע", מעיד נוון ספאחיה. "כשהוא הגיע אלינו לא היינו נאיביים, ידענו שזה בלתי אפשרי לדרוש ממנו תוצאות כבר בשנה הראשונה. היינו צריכים להקדיש הרבה זמן כדי להסביר לו איך משחקים את הכדורסל האירופאי. בהתחלה הוא לא היה טוב מספיק, אבל אנחנו הפכנו אותו לשחקן הרבה יותר שלם. ברור לי שחלק מההצלחה שלו בדטרויט היא בזכות הזמן והעבודה שהשקענו בו".

זה עובד, אגב, בכיוון ההפוך; ישנם מאמנים רבים בארה"ב המסרבים באופן מסורתי להחתים שחקנים אירופאים, מטעמים דומים. דן שמיר, עוזרו של בלאט בדינמו מוסקבה, ערך השתלמות אצל אדם כזה: ריק פיטינו, מאמנה האגדי של מכללת קנטאקי. "הגעתי לקנטאקי בדיוק אחרי שנדב הנפלד סיים תקופה נהדרת בקונטיקט ודורון שפר שיחק שם", מספר שמיר. "כשישבתי לפגישה עם פיטינו רציתי להציע לו שחקן שאימנתי בנוער של ירושלים, רועי אייל. רק העליתי את השם, ופיטינו מיד פסל את זה על המקום. הוא אמר שאין לו עניין לקחת שחקנים לא-אמריקאים, בגלל הבדלי המנטליות, התרבות והשפה. הוא אמר לי 'דן, זה לא השוק שאני מכוון אליו'. יש הרבה מאמנים שחושבים בצורה הזו, באירופה ובארה"ב".

לאקי קאפיקיוני נחשב לאחד מסוכני השחקנים הגדולים והמשפיעים באירופה. בשנים האחרונות היה עד להיחלשות במעמדו של השחקן האמריקאי, ובמקביל לעלייה הגדולה בדרישה של המועדונים לשחקנים אירופאים. "הרבה קבוצות התאכזבו מהשחקן האמריקאי", מגלה קאפיקיוני. "יותר מדי אמריקאים הגיעו לאירופה ממועדונים קטנים, עם מנטאליות לא נכונה. הם חושבים שהם יכולים לשחק איך שהם רוצים ולהתנהג איך שהם רוצים. פעם, כשהאמריקאים היו טובים יותר מהאירופאים, לא הייתה ברירה והמועדונים נאלצו להשלים עם זה. היום, כשהפערים בין השחקן האירופאי לאמריקאי הצטמצמו, המועדונים כבר עושים לבד את החשבון. ברמה הגבוהה, הכישרון האירופאי דומה לאמריקאי. הם משחקים את המשחק בצורה דומה, רק האירופאים מעט יותר אינטליגנטיים.

"תופעה דומה ראינו גם בכדורגל", ממשיך קאפיקיוני בשצף. "לפני הרבה שנים אנגליה שלטה בענף, ועם הזמן הכדורגל הפך לספורט כלל-עולמי. זה קרה גם בכדורסל, שפעם היה ספורט שנשלט בלעדית בידי האמריקאים, ופתאום כולם למדו לשחק את המשחק. ההבדל הוא שהאמריקאים לא הפנימו שהם כבר לא שולטים בענף. אתה יודע, לפני כמה שנים יצא לי לדבר עם כל מיני שחקנים אמריקאים. אמרתי להם: 'יש לכם מזל שהאירופאים משחקים גרוע. אתם צריכים להתפלל שהמצב הזה יישמר, כי אם האירופאים ישתפרו, לא תהיה לכם עבודה'. הם לא הבינו על מה אני מדבר. והנה, היום זה קורה וכולם כבר מבינים".

במכבי תל אביב מקבלת הבעיה עליה דיבר קאפיקיוני משנה תוקף. אריאל מקדונלד, רכז הקבוצה בין השנים 2000-2002, התוודע אליה מקרוב. "בהתחלה האמריקאים שמגיעים למכבי מרגישים מאוד בנוח, כי המעבר מארה"ב לישראל הוא קל יחסית. אנחנו חושבים וחיים את החיים פחות או יותר בצורה דומה. כולם מדברים אנגלית, והמנטאליות זהה. זה גורם לך להרגיש בבית, ואז אתה לפעמים יכול לשכוח מה זה בעצם הארגון הזה ועבור מה אתה בעצם משחק. אמריקאים שמגיעים למכבי מארה"ב, אפילו ישירות מה-NBA, חוטפים שוק בהמשך העונה.

כשההפסדים נערמים, אומר מקדונלד, ישנם אמריקאים שלא מצליחים לעמוד בפרץ. "ב-NBA אפשר לפעמים לזייף; לפעמים אתה נמצא בתקופה לא כל כך טובה, ולא קורה כלום. הקבוצה אולי מפסידה, אבל זה לא נחשב לקטסטרופה. תמיד יש עוד משחק, והעונה ארוכה, ובמקרה הגרוע ביותר, תמיד יש את העונה הבאה. ככה חושבים שם, אז בגלל הדמיון הכללי בין ישראל לארה"ב, אתה חושב שככה זה גם במכבי. ואז, פתאום, אתה מתעורר באמצע העונה, ואז נופל לך האסימון. אתה פתאום קולט שכל משחק עבור מכבי הוא בבחינת לחיות או למות, וכל ערב הוא הערב הכי חשוב של העונה. אם לא שיחקת בארגון לחוץ כזה בעבר ואתה לא חזק מספיק בראש, אתה פשוט מתפרק. ולצערי, זה קורה להרבה אמריקאים במכבי".

אם כך, מדוע בכל זאת ממשיכה מכבי לאפות את העוגה על פי המתכון הישן והלא מעודכן? ראשית, ישנו עניין המחיר: שחקנים אירופאים מובילים ניצלו את העלייה במניותיהם ודרשו בשנים האחרונים סכומי עתק. שחקנים בקנה מידה בינוני, כמו ארזם לורבק וסאני בצ'ירוביץ', משתכרים גם הם למעלה ממיליון יורו לעונה. שנית, אין למכבי בסיס ידע; מהיום בו עזב דיוויד בלאט את המועדון, לא הצליחה הקבוצה לשחזר את הרכישות המצוינות מימיו המשותפים עם פיני גרשון (מקדונלד, האפמן, פארקר, וויצ'יץ').

ואולי חשוב מכך, הפילוסופיה של ראשי הקבוצה לא תאמה את רוח השוק. מכבי העדיפה לחלק את עוגת התקציב – הקטנה ממילא מקבוצות כמו פנאתינייקוס, אולימפיאקוס וצסק"א – בין יותר שחקנים, כך שכל שחקן קיבל סכומים נמוכים יותר. במקום להשקיע כספים גדולים במספר מועט של שחקנים, העדיפה מכבי לרפד את הספסל. "שני חצאי שחקנים לא עושים שחקן אחד", אומר על כך שיבק.

"עודד (קטש) ואפי (בירנבוים) לא הכירו מספיק טוב את השוק האירופאי", סבור אלעד חסין, כיום עוזר מאמן מכבי חיפה, ולשעבר עוזרו של פיני גרשון במכבי תל אביב ובאולימפיאקוס. "הם כנראה לא ידעו עד כמה הכדורסלן האירופאי איכותי ועד כמה הוא טוב ומתאים יותר לקבוצות האירופאיות. אבל הבעיה העיקרית נוגעת לעניין הכספי; בגלל שמכבי משלמת מס הרבה יותר גבוה (50%, א.ג.) מהקבוצות ביוון (15%), ספרד או רוסיה (18%), היא צריכה לבצע התאמות. היא לא יכולה גם לבנות סגל רחב, כמו שיש לצסק"א ולפאו, וגם לצפות שהיה טוב ומגוון. מכבי לא יכולה יותר לבנות לרוחב, אלא צריכה לחזור לקונספט הקודם, כמו בתקופה של פיני ודיוויד – אז היא העמידה סגל של שמונה שחקנים וחצי, עם היררכיה ברורה. כך אפשר להשקיע יותר כסף בכל שחקן, ולהביא לכאן חומר שחקנים טוב יותר".

השקעה כספית משמעותית במחלקת הסקאוטינג, מדגיש יורם חרוש, מאמן העל של הנבחרות הצעירות, תצמצם את התלות שפיתחה מכבי בשחקן האמריקאי. "כדי לדעת מיהו השחקן האירופאי שיעלה פי כמה בעוד כמה שנים ולחטוף אותו כשהוא צעיר, צריך להכיר את השוק היטב", מסכם חרוש. "העניין הוא שהשוק הזה לא פשוט. האירופאים המובילים הולכים ל-NBA, ומי שנשאר באירופה עושה את זה תמורת משכורות אדירות. במציאות הקיימת, למכבי יהיה קשה להביא לכאן אירופאי מוכח כמו שאראס. האופציה היחידה מבחינתה היא להחתים אירופאי צעיר ולטפח אותו, כפי שניסתה לעשות עם בנו אודריך, אבל כרגע נראה לי שזה פשוט לא באג'נדה שלה".

ohadgreenwald@walla.co.il