התסביך מווילס

פחות או יותר באותו הזמן בו בעט ג'ון הארטסון בפניו של אייל ברקוביץ, חשבו הוולשים שמצאו חלוץ אמיתי לנבחרת במקום הג'ינג'י חם המזג. השילוב בין ריאן גיגס לילד הפלא קרייג בלאמי אמור היה להביא אותם לטורניר גדול לראשונה מזה 40 שנה. אלא שמאז עברו כבר 11 שנים, גיגס פרש מהנבחרת, גם לדרום אפריקה הנסיכות כבר לא תגיע ומבלאמי נשארו בעיקר זיכרונות מצחיקים.

לבלאמי יש הכל; דריבל מצויין, מהירות אדירה, זריזות כמעט בלתי נתפסת, בעיטה חזקה ומדוייקת ומסירה חכמה. לא סתם הוא ניצח את סטיבן ג'רארד בקרב על תואר "השחקן הצעיר של השנה" ב-2001. הבעיה היא שיש לו גם אגו גדול מדי, מזג חם מדי ומחסור מוחלט בסינון בין מה שהוא חושב למה שהוא אומר.

לצד 130 שערים ואין ספור פציעות, בלאמי הצליח לצבור גם כמות שערוריות שמספיקות לנבחרת שלמה. אפילו שיתוף פעולה פורה עם אלן שירר בניוקאסל הסתיים בסכסוך אפי. גם כשעוד הסתדר עם אחד האנשים הנחמדים ביותר בכדורגל האנגלי, הצליח הוולשי לעצבן את מרבית המאגפייז. זה התחיל עם בעיטה במרקו מטראצי ברבע גמר ליגת האלופות, ארבע שנים לפני שהפדחת של זידאן פגשה בבלם האיטלקי, עבר דרך זריקת כסא על אחד מהמאמנים של הקבוצה ונמשך עם ההכרזות החוזרות ונישנות שלו, כי הוא לא אוהב את העובדה שבובי רובסון הוחלף בגרהאם סונס. הוא האשים את המאמן בכך ששיקר כשאמר שהוא פצוע, מה שהביא בסופו של דבר להעפתו מהקבוצה.

כמה חודשים לאחר שנמכר לבלקבורן, הודחה ניוקאסל בחצי גמר גביע הליגה. הוולשי לא נשאר חייב ושלח אס.אמ.אס צוהל ורווי קללות לשירר ולבן של בעלי הקבוצה. שירר בתגובה הודיע כי אם החלוץ יחזור אי פעם לסנט. ג'יימס פארק הוא יחתוך לו את האשכים.

גם כשכבר הגיע לקבוצה מהטופ 4, ליברפול, ונראה היה שהוא בדרך הנכונה, הצליח להסתכסך עם בניטז, לדפוק מקל גולף בראשו של ג'ון ארנה ריסה (ולחגוג שער מול ברצלונה בחצי גמר ליגת האלופות באותו שבוע בתנועה של חבטת גולף) ולפנות את מקומו בקבוצה ליוסי בניון כשהוא עשה את הדרך ההפוכה והצטרף לווסטהאם, גם שם לא הסתדר ועבר בינואר לסיטי בניסיון נוסף להצליח.

בגיל 30, עם ילד משלו, ואחרי מעבר בין לא פחות מ-8 קבוצות ששילמו עליו יחדיו קרוב ל-50 מיליון ליש"ט כמעט בכולן לא יכולים לראות אותו יותר, ההכרה שמדובר בהזדמנות האחרונה שלו צריכה להכות בילד הפלא הוולשי. כמו מה? כמו מקל גולף בראש.