מי הזיז את הגבינה שלי?

משהו במאור מליקסון מזכיר לי את רפי כהן. לא השוער, החלוץ. שני שחקנים חמקניים, בעלי מהירות ושליטה בכדור, צנומים וקטנים, עכבריים. הם עברו את אותו מסלול של זיהוי הפוטנציאל, הקריצה לכיוון אירופה והנפילה. כמו שהייתי רוצה לראות את רפי כהן חוזר לליגת העל עם עירוני חדרה, כך הייתי רוצה לראות את מליקסון מלהטט באגף בעונה הבאה. סוג של חלום.

הבעיה עם העכברים היא שיש להם שתי אופציות: או שהם נופלים למלכודת או שמגיעים לגבינה. מליקסון נמצא היום היכן שכל עכבר לא רוצה להיות, בתוך המלכודת. זה בדיוק השלב שבו כל שחקן כדורגל יורד לים, דופק ריצה של 50 דקות עם ספרינטים בהפוגות וחושב לעצמו "יאללה, אני עוד מעט כבר בן 25. אני רוצה להיות שחקן, שחקן!". העונה הבאה היא הרבה יותר קריטית ממה שכולם חושבים, אולי העונה הכי קריטית של מליקסון בקריירה. אם בעונה הבאה נכתוב את אותו המשפט, סימן שהוא נשאר בתוך המלכודת. אם הוא יפרח, שממת הנגב תפרח איתו.

מליקסון עושה העונה חיל בבאר שבע. יש לו חוזה לחמש שנים, קרדיט ענק מהבעלים אלונה ברקת ולא מעט גורואים אדומים, אבל בעונה הבאה הוא יצטרך להיות טוב פי עשרה בכדי להוכיח שהוא גדול על ליגת העל ועל ליאור רפאלוב, שתפס לו את חולצת ההרכב במכבי חיפה. הוא חייב להוכיח, בעיקר משום שבשנים האחרונות הוא בזבז את הכישרון האדיר שלו, בין היתר על הקבוצה עמוסת הכישרונות והכישלונות של אוחנה, אבל גם על שהייה על הספסל כמחליף של רפאלוב.

כל ילד בבית"ר יודע שמליקסון מסוגל ללהטט לא פחות טוב מהמאור הכי גדול בכדורגל הישראלי, זה שלוקח חלק במסע ההבראה והשיקום של מכבי תל אביב. בעונה הבאה תהיה לילד המתבגר מליקסון הזדמנות בלתי חוזרת להוכיח שהוא המאור מספר 1 בליגה. העונה יש לו כבר שבעה בישולים בבאר שבע, אבל בבירת הנגב מספרים שהילד עדיין מפחד לקחת אחריות ולא למסור. בראיון בעונה שעברה הוא אמר: "אם הייתי יודע לקבל החלטות, הייתי משחק היום בברצלונה". לברצלונה אולי לא תגיע, אבל תבעט, ילד, תפסיק להיות עכבר.