עכשיו זה אישי

זה קרה יום בהיר אחד בחודש מרץ. בפיגור של נקודה ועם 20 שניות לסוף, יצאה דטרויט להתקפה האחרונה של המשחק נגד מיאמי. בעודו עובר את החצי ושוקל אופציות למה שעלול להיות המהלך האחרון, הבחין רודני סטאקי במאמנו מייקל קרי משתולל על הקווים. "מיס-מץ'!!! מיס-מץ'!!!", צרח הנ"ל את נשמתו בעודו מצביע על דווין וויד המפריד בין הרכז הצעיר והסל. סטאקי שמע בעצת מאמנו והלך לטבעת, רק ששם חיכה לו וויד, שחסם את הזריקה (החסימה הרביעית שלו במשחק) והציל מיד את הכדור בדרך לניצחון היקר כל כך.

אם נתעלם לרגע ממלאכת האימון של קרי, היה זה עוד משחק צמוד שהסתיים בניצחון של ההיט הודות לפעולה כלשהי של וויד בזמן הכסף. פעם זו חדירה אגרסיבית לסל, שכמעט תמיד תוביל לזריקות מן הקו; פעם, כמו במשחק נגד שיקגו לפני שבועיים, תהיה זו חטיפה ושלשה עם הבאזר; ופעם מהלך הגנתי שגומר את הסיפור. הביטוי הנוכרי "תבחר את הרעל שלך" מעולם לא ישב טוב כל כך על שחקן כדורסל כמו שהוא יושב על וויד מודל 2008/09. טוב, יכול להיות שקצת הגזמתי, שכן יש שמועה שגם הנשיא של השארלוט בובקאטס כדרר פעם כדור, אבל דבר אחד אני יודע בוודאות, ואחרים קצת פחות: דווין וויד הוא ה-MVP האמיתי של העונה הזאת.

כיוון שביסוס הקייס של וויד כ-MVP אינו דבר פשוט בשעה שקובי ולברון מובילים את קבוצותיהם לראשות הקונפרנסים, תוך דומיננטיות אישית ברורה, נתחיל מטיול קצר במנהרת הזמן. שנה אחורה, מרץ 2008: מיאמי עם אוסף שחקני די ליג, שון מריון שרק עבר בטרייד מפיניקס ו-וויד פצוע למחצה נלחמת בניקס של אייזיה על תואר הקבוצה העילגת של המזרח. ההתרסקות הקולוסאלית הזו, מאליפות היסטורית ב-2006 לתחתית הביוב, ממנו רואים את התחת של ניקס, גורמת לבכירי הפרשנים האמריקאים להאשים את וויד בכל חטאי האנושות, ולמומחי וואלה! ספורט, מן העבר השני של האוקינוס, להתחבט בשאלה האם ראוי הפלאש להתקרא סופרסטאר בארץ הקודש. חשדות שאין לו את הגוף הביוני הדרוש לכוכב על מופרחות לאוויר; הטענה שאינו הופך את האחרים לידו לטובים יותר נשמעת ברבים, ושיא השפל התדמיתי מגיע עם ההשוואה הבלתי נמנעת לטרייסי מגריידי (טרייסי מגריידי!). העונה הנוכחית, אם כן, סומנה כעונת מבחן עבור הכוכב הצעיר. האם יצליח להתאושש משנתיים מסויטות, יישמר מפציעות ויוביל את קבוצתו לפלייאוף, או שמא ימשיך לעזור לגיבור ילדותו אברהם אבן שושן להגדיר מחדש את הביטוי "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא"? התשובה שסיפק וויד השנה היא מהמשכנעות בתולדות התשובות האנושיות.

זה התחיל באולימפיאדה, בה היה וויד השחקן הטוב והיציב ביותר של ארה"ב בדרך למדליית הזהב, והמשיך, באופן קצת מפתיע, בתודעת האנדרדוג שפיתח לעצמו. מי שרק לפני שנתיים הושווה בצדק לאלוהי הכדורסל, דיבר בקיץ על זיכרונה הקצר של התקשורת, ש"מחקה אותי מהר יותר מכל אחד אחר בשנה אחת בלבד", ועל הרעב להוכיח את עצמו מחדש. רעב שהחזיר אותו לעמדת האנדרדוג האהובה. את העונה הוא פתח בסערה, ומשם רק הגביר את הקצב.

נישא על כנפי האנדרדוגיות ונעזר בצוות מסייע שכן היה מבייש את זה שיש לברנדון מקנייט בעירוני קרית אתא, הצליח הסופרסטאר להעמיד שורה סטטיסטית מרשימה ביותר בשני צידי המגרש. הוא הקלעי המוביל של הליגה עם כמעט 30 נקודות למשחק, שמיני באסיסטים עם 7.5 (ראשון מבין הלא-רכזים ולפני חבר'ה כגון דווין האריס, אנדרה מילר, צ'ונסי בילאפס וטוני פארקר) ושני בחטיפות רק לכריס פול. בין שלל השיאים, שבר וויד העונה גם את שיא החסימות לשחקן נמוך (עד 194 ס"מ גובה), וכשמוסיפים לכל אלה את השיפור באחוזים ובכמות השלשות למשחק, עקב האכילס של וויד עד לעונה הנוכחית, מקבלים, סטטיסטית, את השחקן הטוב והשלם בליגה. הקורא לברון ג'יימס, המקום ראשון כבר תפוס, בסדר? לך תקרא עוד ספר תרגילים של מייק בראון. זה בסדר, הוא רק שלושה עמודים.

מעבר לדומיננטיות העצומה, וויד מציג מקרה מבחן מרתק לעיון בפער שבין התדמית התקשורתית של כוכב לתפוקתו בפועל. למרות שמתחילת העונה היה מצוי בכושר שיא וניפק תצוגות מרשימות בזו אחר זו, נכנס הפלאש לשיח ה-MVP רק לפני כחודש, שעה שכבר לא ניתן היה להתעלם מסירובו העיקש להיפצע או להוריד רגל מהגז. הסיקור לו זכתה הופעתו בגארדן, למשל, לא השתווה לזה של קובי ולברון, למרות שהתצוגה שנתן היתה לא פחות מרשימה (46 נק', 15 מהן ב-9 הדקות האחרונות, 10 אסיסטים, 8 ריבאונדים, 4 חטיפות, 3 בלוקים 12 מ-12 מהקו ושיחרור המשפט האלמותי "כשאני כועס, אני מתקיף" בראיון שאחרי המשחק).

יכולתו של הפלאש להוציא מים מן הסלע והמאזן המוצלח יחסית של קבוצתו, כתוצאה מכך, עברו מתחת לרדאר של מרבית הפרשנים. שמו לא עלה בדיוני ה-MVP, שנדמה היה כרשום בטאבו על אחד משני הסופרסטארים המדוברים. ורק לאחר שלוש תצוגות על, שבאו בתחלית החודש שעבר וכללו ניצחונות על פיניקס (וויד עם 35 נק' ו-16 אס'), טורונטו (42, 8) ושיקגו (50 נקודות, 7 אס' ושלוש שלשות בסוף השעון) פורסם מאמרו של אדריאן ווז'וורובסקי, בכיר פרשני האתר יאהו, שקבע כי המירוץ ל-MVP הפך מדואט לטריו. מאז, בערך כל מי שנדרש לסוגיה הסכים כי מבחינת היכולת האישית וויד הוא אכן מועמד ראוי, אך באותה נשימה הוסיף, כי סיכוייו לזכות בתואר אפסיים. ומדוע? בגלל החולשה היחסית של קבוצתו. צ'ארלס בארקלי וקני סמית חידדו טיעון זה, במסגרת פאנל המומחים של רשת TNT, כשהצביעו על היסטוריית הזכיות בתואר והרף המחייב של 50 נצחונות. ל-MVP האחרון שהגיע מקבוצה שלא עברה את ה-50 נצחונות לעונה קראו מייקל ג'ורדן. וזה קרה בעונת ה-87/88, אחת מעונות השיא של מייקל מבחינה סטטיסטית, בה הוביל את הליגה עם 35 נק' למשחק, אליהם הוסיף 6 אס' ו5.5 ריב'. אך אם נעזוב את ההיסטוריה בצד ונתבונן שנייה בסגל שעמד לרשותו של וויד ברוב שלבי העונה, נגלה שהטיעון הקבוצתי – זה שאמור להפיל אותו - משחק דווקא לטובתו.

את בחינת הצוות המסייע סביב וויד נפתח בשאלת טריוויה: מה משותף לכריס קווין, יאקובה דיווארה, ג'יימס ג'ונס וג'ואל אנתוני? ארבעתם, שעד השנה הנוכחית נאלצו לחזור על המשפט "כן, אני עובד ב-NBA אמא. לא, באמת", מצאו העונה מקום בחמישיה הפותחת של ההיט. והגדיל לעשות אנתוני, סנטר נמוך ומוגבל, שספק אם היה נבחר לחמישיית השבוע בספורטק, כשפתח ב-28 ממשחקי הקבוצה. פריט טריוויה זניח זה מעיד יותר מכל ניתוח סטטיסטי על מצבה העגום של מיאמי בגיזרת הגבוהים.

עד הטרייד עם טורונטו, שהביא את ג'רמיין אוניל ו-210 סנטימטריו לפלורידה, התחלק הקו הקידמי של הקבוצה בין יודוניס האסלם הנמוך, ג'ואל אנתוני דל הכישרון והגופה של ג'מאל מגלור – שיאן גינס בהזדקנות מהירה, שהצליח תוך שלוש שנים בלבד להפוך מאולסטאר לשחקן של פחות משתי נק' למשחק (והוא בן 30 בלבד). גם שון מריון, שהיה אמור לשחק את הפיפן לג'ורדן של וויד, נראה היה יותר כמו סטייסי אוגמן. המטריקס הסתמן במהרה כאכזבת העונה של ההיט. נטול נאש ומשחק הריצה של ד'אנטוני (ובלי התירוץ של התאקלמות באמצע העונה) התגלה הפורוורד האתלטי כלא יותר מ... ובכן, עוד פורוורד אתלטי שיודע לסיים מתפרצות בדאנק מהדהד. האינטנסיביות ההגנתית ירדה, השלשות לא נכנסו והצפייה באולסטאר לשעבר הפכה לחוויה קשה, אירוע שבקלות היה יכול לגרום לאוהד הממוצע דימום בינוני מהאף. תוסיפו לזה היעדר סמול פורוורד ראוי לאיזכור ומאמן רוקי, אריק ספולסטרה, שעד היום שואל את עצמו כיצד הגיע מעמדת המטפל הסיעודי של פט ריילי לראש הפירמידה המקצועית בקבוצה, ותקבלו מסגרת שהרבה יותר קל להיכשל בה מלהצליח.

עוד לפני הטרייד עם טורונטו, שהביא להיט את התאום הפחות כשיר של ג'רמיין אוניל ואת ג'מאריו מון, ניתן היה למצוא במיאמי שלוש נקודות אור בקבוצה די מלאה בחושך: מייקל ביזלי התגלה כסקורר בחסד ושחקן שישי קלאסי, ומריו צ'אלמרס הנהדר השתלט במהרה על עמדת הרכז הפותח והפתיע רבים בהסתגלותו המהירה לליגה. למרות שניהול המשחק שלו עדיין לוקה בבוסריות, סופר-מריו הוא כבר עכשיו אחד החוטפים הטובים בליגה, שיחד עם וויד יוצר יחידת לחץ מצוינת בקו האחורי. ואם בשחקנים צעירים עסקינן, אסור לשכוח את דייקוואן קוק בעל ידית הזהב.

אז כן, הפאזל הקבוצתי התחבר עם הזזתו של האסלם לעמדת הפאוור פורוורד הטבעית שלו, ופינוי עמדת הסנטר לג'רמיין אוניל, שהוסיף אופציית פוסט אמינה. האתלטיות, ההגנה הטובה והיד הסבירה מהשלוש עליה אחראי מון, יחד עם הקילומטראז' שצוברים השחקנים הצעירים, הופכים את מיאמי לקבוצה שאף אחד לא רוצה לפגוש בפלייאוף. ביחד כל אלה יוצרים סגל סביר בהווה ומרתק בעתיד לצד וויד. אבל אנחנו כאן כדי לשאול כמה טוב וויד עכשיו, עם הסגל המסייע הנוכחי שלו, ולא בעוד שנה או שלוש. והתשובה, גבירותי ורבותי, היא טוב. טוב מאוד.

למרות הסגל המשופר, אל לנו לשכוח שלעמדת הסוס השחור הגיעה מיאמי רק בזכות שחקן אחד. שחקן שבשלושת רבעי העונה החזיק על כתפיו סגל חלש ולא מאוזן, קידם את צעירי הקבוצה והביא נצחונות בכל דרך אפשרית. האם זה יספיק לו ל-MVP? האם יהיה הפלאש השחקן הראשון מאז הוד אייריותו שיקח את התואר עם מאזן קבוצתי של 50 נצחונות ומטה? כנראה שלא. קשה לצאת נגד בארקלי וקני סמית לחוד, אז ביחד זו בכלל משימה קשה. הקונצנזוס כרגע מדבר על לברון ג'יימס או קובי בריאנט כזוכים בתואר, אבל הרי מדובר באותו קונצנזוס בדיוק שהספיד את וויד לפני שנה בלבד, ותראו מה קרה מאז. האם אתם סומכים עליו שיקבל את ההחלטה הנכונה הפעם?