אמאל'ה, אליפות

הדבר הכי שנוא בבית"ר ירושלים הם הטרמפיסטים. פתאום, כשאנחנו מצליחים, כל שונאינו מתחנפים אלינו וכל מיני טפילים מופיעים ביציע הכבוד, מסתכלים במתח לעבר הנעשה על הדשא, אולי אחד הצלמים יתעד אותם גוזרים קופון אלקטורלי על קבוצה שאין להם מושג עליה יותר מדי. מעטים מאוד הם אוהדים אמיתיים כמו אהוד אולמרט, הרוב רק מנצלים את תמימותה של בית"ר. השנוא מכולם הוא ארקדי גאידמק. איש אינו יודע איפה הוא היום, אבל תהיו בטוחים איפה הוא יהיה במחזור האחרון, אם המשחק הזה יקבע משהו: כמובן, בקרית אליעזר. הוא לא ייתן לתואר לחמוק ממנו. הוא ידבר בשבח עצמו, יהלל את הרוח היהודית שהכניס בבית"ר, יצטלם ליד כל שחקן שעבר בסביבה, ואז ייעלם לבלי שוב. רק המחשבה על האירוע המבחיל הזה מעוררת תהיות לגבי נחיצות האליפות הזו.

כמובן שלאותו אירוע מבחיל, אותה גזירת קופון כל כך לא הוגנת, תהיה השלכה נוספת: ארקדי עוד עלול להחליט להישאר. אני אישית כל כך מצפה לעונה הבאה, הרבה יותר מתרגש מקבוצה שפויה ואוטנטית מאשר למשוך את השקר הזה עוד עונה. ארקדי, בסופו של דבר, היה טעות היסטורית. הוא הביא לבית"ר עוד שתי אליפויות, אבל חוץ מזה כלום. לא הפכנו למועדון שהפסיק לחיות מהיד לפה, והוויתור על הזהות לא היה שווה בסופו של דבר. אף אחד לא באמת אהב את ארקדי, רק את הכסף שלו. היום ברור לכל: ארקדי צריך ללכת. הוא לא רצוי יותר. גם אם ימשיך לתרום לשנה נוספת, זה יהיה להמשיך לשקר. ויש דבר אחד שמבדיל אותנו מהפועל תל אביב, למשל: אנחנו לא יודעים לשקר, ולא אוהבים לשקר. עניין של תרבות. רק המחשבה על האירוע המבחיל הזה מעוררת תהיות לגבי נחיצות האליפות הזו.

אם במדור הקודם העלינו אי אלו ספקות לגבי מסוגלותה של מכבי נתניה הנהדרת לקחת אליפות העונה, הרי שמיד אחר כך הגיע המשחק הביתי מול בית"ר, וטרף את הקלפים כולם: הניצחון המפתיע, המוחץ, והראוי כל כך על האלופה היוצאת, מציב את נתניה (שוב!) בעמדת זינוק לא צפויה, מרחק נגיעה (שוב!) מהפסגה, כאילו לא נותר לנו אלא רק לכבוש אותה בקלילות אלגנטית, להוריד את הנעל ולחייג באמצעותה לאימא. ההתפתחות הדרמטית הזו לא מותירה מקום לספק: אבוד עלינו. בליגה המצחיקה של העונה, מכבי נתניה לא מחמיצה אף הזדמנות להחמיץ הזדמנויות. גם את חלון ההזדמנויות הזה בצמרת אנחנו – שוב - נטרוק לעצמנו על האצבעות, כבר במחזור הקרוב בטח, עם איזה תיקו אפס מעפן, גג.

התפתחות מדאיגה נוספת מאז המחזור הקודם אירעה בכרתים. שם החליט משום מה מאמן נבחרת ישראל לשעבר דרור קשטן להרכיב חלוץ צעיר ומבטיח בשם איתי שכטר דווקא, למפגן הפרידה האחרון של קמפיין מי האפסיים. הדבר האחרון שנתניה צריכה עכשיו, זה ששכטר יחשוב שהוא חלוץ שלם ומוכן, "בינלאומי". מתיאוס, כמו כל מאמן אירופי שמכבד את עצמו, צריך להערים קשיים, ככל שביכולתו, על זימונם של שחקנינו למטלות מופרכות כגון אלה. את הנזק שעשו את המפגשים מול יוון לקלמי ודדי ראינו כולנו: הם שכחו לשחק כדורגל.

בשבת בלילה, קצת לפני שהשמש התחילה לעלות ורגע לפני ששוטר נחמד עצר אותי עם כמויות וודקה בדם שהיו יכולות לספק מחנה שבויים סיבירי, פגשתי את האוהד הכי אדום שאני מכיר שהתחיל להשתפך: "זו קבוצה מדהימה. זו עונה מדהימה. זו אחת הקבוצות הכי רומנטיות שהיו אי פעם להפועל", הוא ליהג בכבדות עטופה באדי אלכוהול מהבילים. "ואני אגיד לך מה הרגע הכי מרגש של העונה", הוא המשיך בלהט, "ההפסד בטדי. ההפסד הזה הראה שיש לנו אופי". המחשבה הזו קצת ערערה אותי. בעיקר מכיוון שהיא נכונה - ההפסד בטדי היה המשחק שבו הפועל הכי נראתה כמו קבוצה. בלי צחוקים.

אם עד לאותו רגע - בחסות הערפול - יכולתי להישאב לאופוריה, מיד הגיעה התחנה הסופית של הפנטזיה הזו; האופי - ההמצאה הזו של המכוערות - היא התכונה הכי חשובה לכל אוהד הפועל. ואם האופי הזה מתבטא בעיקר בהפסדים הרואים שבהם הקבוצה לא מתפרקת, מה יהיה אם ניקח אליפות? על איזה אופי בדיוק היא תעיד? איזו מין קבוצה זו תהיה אם היא תיקח אליפות - מושמצת, מנוחסת, נלעגת. קבוצה שלקחה אליפות בליגה חלשה עם נבחרת שהיא בדיחה (ואין לנו אפילו שחקן שמשחק בה באופן קבוע, ומזל - נבחרת מבחינתי זה מקום שבו שחקנים של הפועל עלולים להיפצע). ברירת מחדל שהתואר נחת עליה רק כי לא היו טוענות ראויות יותר לכתר. תנו לנו עוד הפסדים מרגשים כאלה בטדי, לא אליפות מסריחה שאף אחד לא מסוגל לקחת. כי זה כבר יהיה משהו שלא נוכל לסבול.

זהו, איפסנו את הבוזוקי, הזדכינו על שלומי סרנגה וחזרנו לביצה המקומית. חדל דיבורים על קצוראניס וחריסטאס, קובי דג'אני כשיר לשחק נגדנו ביום שני? הרשו לי להחזיר אתכם שבועיים לאחור, למחזור הליגה מרטיט הלבבות שחווינו. כן, שוב הירוקים שלנו הבריקו במשחק ביתי ושטפו את המגרש (היה חסר לנו מזל, באמת), אבל הקונצרט על כר הדשא נותר כצל חיוור לטקס שנערך לרוני לוי. אודה ואתוודה כי הייתי תומך נלהב של רוני לוי לכל אורך הדרך - תתפלאו, יש כאלה - ולכן גם קיוויתי שהאירוע בפתיחת המשחק יעבור בצורה מכובדת, כזו שתוקיר אדם שנתן מנפשו וגופו עבור מכבי חיפה במשך 16 שנים.

הקהל עמד ברובו במבחן הבגרות, הקפטן יניב קטן היה זה שקיבל ציון נכשל. מצער לראות איך כדורגלן מצוין שמתיימר להפוך לסמל, משקיע מאמצים עילאיים כדי לרצות חבורת ילדים נגררים ביציע ג' ולא מוצא זמן ללחוץ לעיני כל את ידו של האיש עליו הרעיף שבחים לפני הגיחה לאנגליה ("רוני נתן בי אמון עיוור, כל קבוצה בעולם יכולה להתפאר במאמן כזה"). האם גם אנו צריכים ללכת שבי אחריו ולשים בו את מבטחנו כנהג הקטר הירוק שיוביל לאליפות? האם אנו יכולים להרשות לעצמנו הנפת צלחת על ידי אישיות כל כך קטנה? האם סמל, לכאורה, מסוגו, ראוי להיות האיש שיעשה את זה? אם זה השחקן שאמור לסמל את האליפות הבאה של מכבי חיפה, אולי שווה לחכות עוד שנה בשבילה. אליפויות יש לנו מספיק, חשוב שיהיה מישהו ראוי שייצג אותה.