מערב פרו-ע

בימים אלו חוקרת פיפ"א פרשה מוזרה, בה נחשד קלאודיו פיזארו כי היה מעורב בהעברתו של רוברטו סילבה ב-2001 לוורדר ברמן. לפי חוקי ההתאחדות העולמית, לשחקן אסור לשמש כסוכן או להיות קשור כלל בהעברה של שחקן. אם אכן יימצא החלוץ הפרואני אשם, העונש המקסימלי אותו הוא יכול לספוג הוא השעיה בת שנתיים. פיזארו עצמו ניסה להפריך את הדברים: "זה הכול שטויות", טען השחקן, שנתן רמז עבה להתנהלות בפרו: "זו מדינה יפה ונהדרת, אך לצערי יש שם אנשים כועסים, שלא אוהבים לפרגן ולראות מישהו אחר מצליח, דבר שמוביל אותם להיות קנאים. במקרה שלי, זה כבר נמשך כארבע שנים".

כמה שהסיפור הזה ביזארי, הוא רק מעיד על הדרך בה הפכה פרו כנראה לנבחרת הכדורגל הכי גרועה בדרום אמריקה. עד לפני כשני עשורים, נחשבה הנבחרת הלאומית של המדינה לחזקה ועמידה, אולי השלישית בטיבה בדרום אמריקה, אחרי ברזיל וארגנטינה. פרו אמנם לא הצליחה להעפיל למונדיאל מאז 1982, אולם השפל אליו הגיעה בשנים האחרונות הוא חסר תקדים. שפל שלא עולה בקנה אחד עם הכשרונות שהמדינה מייצרת (בעיקר לליגה הגרמנית): קלאודיו פיזארו (מושאל מצ'לסי לוורדר ברמן), ג'פרסון פראפן (שאלקה) וחוזה פאולו גררו (המבורג). הנבחרת עד גיל 17 אירחה את אליפות העולם ב-2005, ושנתיים לאחר מכן הגיעה עד רבע הגמר. אלא שיחסי עבודה רעים במיוחד בין הממשל להתאחדות, והשחקנים למאמן, דרדרו את הנבחרת למצולות.

תהליך דעיכתה של הנבחרת במוקדמות החל משלב מוקדם מאוד, וגרם לכעסים רבים שהיו חבויים אצל המאמן והשחקנים לצאת החוצה. אחרי שני משחקי המוקדמות באוקטובר 2007, נערכה הנבחרת לשני משחקי מפתח בנובמבר נגד ברזיל ואקוודור, ששוחקו בהפרש של שלושה ימים. למאמן חוזה דל סולאר, הידוע גם בכינויו 'צ'מו', היה רעיון - מוכר קצת בדרום אמריקה, הרבה פחות באירופה. צ'מו סבר שמרווח הזמן וההבדלים הרבים בגובה בין לימה (שם שוחק המשחק נגד ברזיל) לקיטו (נגד אקוודור), יהיו קשים לשחקניו והם לא יספיקו להתאושש. לפיכך, ביקש המאמן אישור מההתאחדות לזמן סגל רחב במיוחד כדי להרכיב כמעט שתי נבחרות לשני המשחקים. המאמן הפרואני ערך מחנה אימון לחלק מהשחקנים בעיר ארקיפה שבפרו, הממוקמת כ-2,400 מטרים מעל פני הים, זאת כדי להרגילם לתנאים בעיר הבירה האקוודורית. שבוע לאחר מכן הצטרפו אלו לחברי המחנה שהתכונן למשחק נגד ברזיל.

ההתחלה הייתה דווקא מעודדת. המשחק הראשון נגד הסלסאו הלך טוב לפרואנים -1:1 מכובד. האוהדים והתקשורת היללו את דל סולאר על המהלך. "נקודה עבור המוראל", הוגדר התיקו בעיתונות. אלא ששלושה ימים לאחר מכן הגיעה תבוסה צורבת באקוודור, 5:1, שחשפה רעות חולות רבות בכדורגל הפרואני. צ'מו העלה בהרכב בקיטו חמישה שחקנים בלבד ששיחקו במשחק הראשון, ופירק בעצם את המרקם שנבנה בתיקו נגד הסלסאו. פרו קרסה, וכל החיצים הופנו לדל סולאר.

אלא שאותו משחק באקוודור זכור לא רק בגלל התבוסה הקשה, אלא בעיקר בגלל מה שקרה לילה לפני המשחק, ושנחשף מאוחר יותר על ידי כתב הטלוויזיה הפרואנית. התברר כי יממה לפני התבוסה, ארבעה משחקניה המובילים של הנבחרת, קלאודיו פיזארו, ג'פרסון פראפן, אנדראס מנדוזה וסנטיאגו אסייטה, שתו והתהוללו עם נערות ליווי. לאחר פרסום השערורייה הוטלו על הארבעה עונשים כבדים מאוד, ולבד מקנסות הם הושעו לתקופה ארוכה של שנה וחצי מהנבחרת. ההתאחדות חזרה בה אמנם מעונש ההשעיה החמור שהיא הטילה עליהם והמתיקה אותו לשלושה חודשים בלבד, לאחר ערעור שהגישו השחקנים, אבל את הנעשה, כידוע, לא ניתן להשיב.

פיזארו, שרטן על העונש והחזיק הרבה בבטנו, יצא נגד כולם. על דל סולאר אמר החלוץ שהוא צריך לקחת אחריות ולהתפטר, ושכל עוד הוא מאמן את הנבחרת הוא (פיזארו) לא ישחק בשורותיה. "הוא אמר לי שהוא יעיד לטובתי אחרי המקרה, אך לבסוף הוא לא פצה פה בעדות שלו", אמר החלוץ לעיתון 'אל קומרסיו'. "זה הפתיע אותי, אבל כולם יודעים מה דל סולאר עושה". פיזארו יצא חוצץ גם נגד ההתאחדות: "הם עושים שם עבודה רעה. יש שם בלגאן מוחלט, אף אחד לא מנסה לתקן שם משהו. אנחנו מאוד מודאגים ממצבו של הכדורגל הפרואני, וחוששים שהוא יגיע למקומות שאנחנו לא חפצים בהם".

בסיבוב המשחקים הבא, ביוני 2008, שגם כלל שניים בהפרש של ארבעה ימים, סיימה פרו את משחקה הראשון נגד קולומביה בבית ב-1:1, אולם חטפה אחר כך מאורוגוואי מהלומה מצלצלת נוספת שהפילה אותה לקרשים, עם 6:0 במונטיבדאו. אפקט הפרפר שנוצר אחרי אותו משחק היה רב עוצמה. עיתונאי פרו, שיחסיהם עם הנבחרת לא ממש מוצלחים, השתלחו וזעקו על המחדל ותבוסות הענק שחוטפת הנבחרת בחוץ. ההפסד הגדול לסלסטה הוגדר כלא פחות מ"אסון". "הגיע הזמן לתקן את העיוותים הגדולים בכדורגל הפרואני", כתב איטלו ויאריאל. "מנהיגי הכדורגל הרסו לנו אותו".

לשחקני הנבחרת שחזרו מאורוגוואי חיכו אוהדים בשדה התעופה, לא כדי לקבל את פניהם בפרחים, אלא להטיח בפניהם מבול מעליב של ביצים. יו"ר הוועדה המקצועית של הנבחרת, או בכינוי פשוט יותר, מנג'ר, ג'ובאנל סילבה התפטר מתפקידו לאחר התבוסה וישר יצא בביקורת חמורה: "טעינו בבחירתו של המאמן, והוא טעה בבחירתם של השחקנים. אני לוקח את כל האחריות על מינויו המוטעה של צ'מו". סילבה ניסה להסביר מה הניע אותו לבחור מלכתחילה במאמן: "כשחשבנו לשכור אותו, היו לו 73 אחוזי תמיכה בקרב הציבור, והוא גם היה המאמן המועדף על אנשי תקשורת רבים. הוא מאמן טוב, מקצוען. הוא היה שחקן גדול, דמות למופת". ב-2 ביולי, אחרי לחצים רבים, הציע דל סולאר את התפטרותו בפני נשיא ההתאחדות, אבל זה סירב לקבלה.

צ'מו, כפי שציין סילבה, אכן היה שחקן טוב. הוא עשה קריירה מפוארת בת 17 שנים, כשבחלק ניכר ממנה שיחק באירופה (שש עונות בספרד, שנתיים בטורקיה ושנה בבלגיה). ביולי 2002 פרש ממשחק והחל לאמן. לאחר שעבד בשתי קבוצות פרואנית, עשה צ'מו קפיצת מדרגה לאוניברסידאד קתוליקה הצ'ילאנית, עימה זכה בסגנות (שני לקולו קולו). ב-3 באוגוסט, רק שש שנים לאחר שסיים את דרכו בנבחרת כשחקן, חזר אליה כדי להובילה מהקווים, והחליף את חוליו יוריבה. אבל הבעיה הגדולה של צ'מו היא העובדה שכיום הוא צריך לפקח על שחקנים עימם שיחק בעבר והיה בקשר חברי. את הדין וחשבון שלו צריך המאמן בהווה לתת לפרנסי ההתאחדות ולא לשחקניו. דור השחקנים איתו שיחק צ'מו לא הספיק להתחלף, והיכולת שלו לשלוט בוותיקים היא מזערית.

המצב הלא נוח בו נמצא צ'מו מול השחקנים הוותיקים וחוסר היכולת שלהם לקבל את מרותו, הוביל אותו שלא לזמן את בכירי השחקנים. רק לפני כשבוע, במחזור האחרון לפני היציאה לפגרת הנבחרות, נפגשו בגרמניה שאלקה והמבורג, במשחק בו ניצחה האחרונה 1:2. את שלושת השערים במשחק כבשו שני חלוצי הנבחרת, גררו ופראפן, אלא ששניהם לא זומנו למשחקיה של הנבחרת נגד צ'ילה וברזיל.

הבעיה היא שגם עם מי שנמצא בסגל ואפילו על המגרש המאמן לא מצליח להסתדר. באחד ממשחקי הנבחרת קלטו מצלמות הטלוויזיה את צ'מו צועק לשחקניו הבכירים, הקפטן נולברטו סולאנו וליאו בוטרון: "בני זונות מחורבנים". צמד השחקנים נשאל לאחר מכן על כך ואף התוודה כי אכן אלו היו מילותיו של המאמן, הוא ולא אחר. השניים הודו כי צ'מו רגיל, באופו יחסי, לעלוב בשחקניו ולכנותם בשמות לא מחמיאים. בדבריהם שלחו השניים גם רמזים די עבים לפיטוריו של המאמן.

במצבים כאלה, מותר לצפות מקברניטי הכדורגל במדינה להתנהג בהתאם, ולשמש דוגמא כדי לעשות סדר בבלגאן. אלא שנראה כי מלמעלה ממש לא תבוא הישועה. שם המשחק הוא מאבקי כוח גדולים בין מחזיק תיק הספורט במדינה, ארתורו וודמן, לנשיא ההתאחדות, מנואל בורחה. וודמן, בגיבויו המלא של הממשל הפרואני, לא נתן לגיטימציה לבחירתו של בורחה מחדש לכס הנשיאות, זאת כיוון שב-2006 נאסר על בורחה לכהן בתפקיד ציבורי לתקופה של חמש שנים. אלא שבורחה לא כל כך ספר את החוקים והעמיד את עצמו לבחירה מחדש לתפקיד. וודמן זעם על המהלך וטען שבחירתו מחדש של בורחה לא כשרה מפני שבורחה בעצם לא נבחר על ידי רוב הקבוצות במדינה, אלא על ידי הגדולות. בורחה לא התרגש מהדברים ונשאר בתפקיד, וודמן, מצידו, הגיב בסירוב לחתום על כל מסמך עם בורחה, כאשר הוא גם הקפיא כל העברת כספים להתאחדות לכדורגל.

המאבק החריף עוד ועוד, עד אשר פיפ"א נכנסה לתמונה. התאחדות הכדורגל העולמית ממש לא אהבה את התערבותה של הממשל הפרואני בנעשה וקבעה כי העירוב של פוליטיקה בספורט חייב להיפסק לאלתר. פיפ"א אף הציבה אולטימטום למדינה הלטינית ואיימה עליה שאם המצב לא ייפתר, תושעה פרו מכל מפעל אפשרי בכל הגילאים, בין אם ברמת הנבחרות בין אם ברמת הקבוצות המשתתפות בגביעי דרום אמריקה השונים. לבד מהשעיית הנבחרות והקבוצות הפרואנית, פיפ"א איימה גם בהחרמה טוטאלית של משקיפים ושופטים פרואניים. חודש אחר כך הסירה פיפ"א את האיום מעל ראשה של המדינה, אבל הסדר לבעיות רחוק מלהימצא. אם לא די בזאת, הרי שבסוף חודש יוני בשנה שעברה איימו השחקנים להשבית את הליגה עקב מחסור בתקציבים ומשכורות שעוכבו.

מחר (רביעי), חבילת הצרות הזו תשחק בברזיל. את שלב המוקדמות תסיים פרו באחד מן המקומות האחרונים בבית וכמובן לא תעלה למונדיאל. אבל אי העפלה לגביע העולם רחוקה מלהיות הבעיה היחידה של הנבחרת. פרו כן מייצרת שחקנים, אבל גם מייצרת המון צרות. חרף חילוקי הדעות עם שחקניו, סגור צ'מו עד נובמבר 2009, קצת אחרי סיום המוקדמות. ימשיך עד הסוף או יישבר, זה לא מה שיעצור את המפולת.