הם רוצים להודות להוריהם

עונת ה-NBA הולכת ונגמרת ואסף רביץ חיפש, ולא מצא זמן מתאים יותר לבחור את מאמן העונה, השחקן המשתפר והשחקן השישי

אסף רביץ

מאמן העונה: סטן ואן גנדי (אורלנדו מג'יק)

אם לא יהיו פאשלות של רגע האחרון, אורלנדו תסיים את העונה עם 60 נצחונות ומעלה. האם מישהו דמיין לפני חצי שנה את המג'יק כקבוצה של 60 נצחונות? רק בשביל להבין את גודל ההישג, בשנתיים האחרונות רק שלוש קבוצות ניצחו שישים פעמים או יותר. ואת זה החבורה מפלורידה עתידה לעשות למרות ששחקנה השני בחשיבותו השנה, ג'אמיר נלסון, נפצע אחרי חצי עונה בדיוק. אורלנדו היא, ללא ספק, אחד משני סיפורי ההצלחה הגדולים של העונה הרגילה - השני עם קליבלנד. ובעוד הקאבס היא קודם כל שחקן, המג'יק הם קודם כל מאמן.

סטן ואן גנדי קיבל את המג'יק כקבוצה בינונית שמגרדת מקום בפלייאוף במזרח, והפך אותה לאחת הגדולות של הליגה - קבוצה שנראית בשלה להתמודד על אליפות בשנים הקרובות, לא פחות. ההנהלה אמנם עזרה לו להעמיד סגל איכותי, ובמקרה של ההחתמה של רשאד לואיס אף הגזימה מעט בעזרה הזאת, אבל את רוב העבודה SVG והצוות שלו עשו עם החומר הקיים. תוך שנתיים ואן גאנדי עזר לדווייט הווארד להפוך מפוטנציאל גולמי למועמד ל-MVP, ולנלסון והידו טורקוגלו להפוך מסתם עוד שחקנים בליגה למועמדים לאולסטאר. הוא בנה שיטה שמתאימה לשחקנים שלו ויוצרת מיס-מאץ' תמידי תוך היעזרות בחיפוי שמספק הווארד. לעומת העונה שעברה, אורלנדו שמרה על קצב נהדר גם אחרי החודשיים הראשונים, למרות הפציעה של נלסון, שרבים העריכו שתפרק אותם. נכון לרגע זה, הם ממוקמים לפני בוסטון במקום השני במזרח והשלישי בליגה. אם זה נקרא פירוק, מה יגידו שאר הקבוצות?

שלושה מאמנים נוספים ראויים לצל"ש מיוחד השנה. הראשון הוא מייק בראון של קליבלנד, שממשיך לעשות פלאים הגנתיים למרות שאין לו בקבוצה שחקני הגנה גדולים. הקאבס ספגו העונה הכי מעט נקודות והשאירו את היריבות על אחוזים נוראיים. מבחינת מספרים הגנתיים הם לא נופלים מבוסטון וסן אנטוניו. הסיבה שבראון לא מהווה תחרות אמיתית לואן גנדי היא שכמאמן התקפה הוא לא שומר על אותו סטנדרט הגנתי משובח. לקליבלנד יש מעט מדי תרגילים, וגם אלה הקיימים מבוססים ברובם על לברון ג'יימס. ההגעה של מו וויליאמס המוכשר אמנם שיפרה את התקפת הקאבס, אבל הרפרטואר ההתקפי של שאר השחקנים כולל בעיקר לתפוס כדור ואז לזרוק אותו.

שני המאמנים הנוספים הם טקסנים. גרג פופוביץ' הנפלא הצליח להוציא מים מסלע מפוקפק למדי בסן אנטוניו השנה. למרות פציעות של מאנו ג'ינובילי וטוני פרקר, למרות סגל זקן ודליל, הוא הצליח להשיג את המקום השני במערב הצפוף. הסוד, כרגיל, הוא בהגנה, למרות שבדיוק כמו בקליבלנד, השנה לא היו לו יותר מדי שומרים גדולים ברוטציה (ברוס בואן מאבד רלוונטיות). הטקסני האחר שראוי להערכה הוא ריק אדלמן, שמביא את יוסטון למקום השלישי במערב כרגע, על אף שאיבד את שני הגארדים הפותחים שלו בבת אחת לקראת תום מועד ההעברות. למרות שבלי טרייסי מגריידי כמעט כל קבוצה בתשיעייה הפותחת במערב מוכשרת יותר, אדלמן דאג שההתקפה תעבוד ותאפשר לשחקני ההגנה המצוינים לקחת את הרוקטס למעלה ולתת תקווה שהפעם, הפעם הם מסוגלים גם לעבור סיבוב בפלייאוף.

2. מייק בראון
3. גרג פופוביץ'
4. ריק אדלמן
5. פיל ג'קסון

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה

השחקן המשתפר: דווין האריס (ניו ג'רזי נטס)

הקטגוריה שבאופן מסורתי נחשבת למסובכת ביותר החליטה להסתבך עוד יותר העונה, כאשר כל המועמדים הרציניים לתואר החלו להיפצע. נלסון של אורלנדו גמר את העונה במהלכה ויצא מהמירוץ, דני גריינג'ר המצוין מאינדיאנה הפסיד לא מזמן 12 משחקים והפייסרס פחות או יותר איבדו סיכוי להגיע לפלייאוף, ודווין האריס נפצע גם הוא לחמישה משחקים וגם ניו ג'רזי כמעט בוודאות לא תהיה בין שמונה האחרונות במזרח.

למרות זאת, ובשורה התחתונה, השיפור של האריס הוא עדיין המרשים ביותר. הוא הוסיף למאזנו שבע נקודות יותר ממה שקלע בנטס בעונה שעברה, וחשוב לא פחות - הפך מפוינט גארד לגיטימי, לשחקן שבונים סביבו קבוצה עם יומרות פלייאוף. למרות שניו ג'רזי החזיקה השנה באוסף הפורוורדים העלוב בליגה, האריס דאג להחזיק אותם במשך רוב העונה בתוך השמינייה הראשונה, ואם לא היה מחמיץ 11 משחקים (מתוכם הנטס הפסידו שמונה) כנראה אף היה מביא אותם לפוסט סיזן.

מועמדים נוספים שעברו את הסינון הקפדני בקטגוריה זו (להוציא שחקני שנה שנייה, שחקנים שקיבלו צ'אנס ראשון, ושחקנים של מייק דאנטוני): רייג'ון רונדו (בוסטון) שמתחיל להיראות כמו מנהל משחק ונפל על חוסר יציבות, ג'ון סלמונס ששמר על רמה גבוהה מאוד בשתי קבוצות (סקרמנטו ושיקאגו), טרוי מרפי שסיפק עונה פנטסטית לצד גריינג'ר באינדיאנה, אנדריאה ברניאני שהחליט פתאום, אחרי שנתיים וחצי איומות, להראות משהו מהסיבה שגרמה לטורונטו לבחור בו ראשון בדראפט ההוא, וברנדון רוי, שביצע בפורטלנד את קפיצת המדרגה הקשה מכולן - משחקן נהדר לפרנצ'ייז פלייר אמיתי.

2. דני גריינג'ר
3. רייג'ון רונדו
4. ג'ון סלמונס
5. ג'אמיר נלסון

השחקן השישי: ג'ייסון טרי (דאלאס מאבריקס)

הקטגוריה הקלה של השנה. עם 20 נקודות למשחק מהספסל, טרי הפך העונה לשחקן השני בחשיבותו בדאלאס, ובו בזמן לאחת הסיבות המרכזיות שהקבוצה הדי עלובה הזאת כנראה תהיה בפלייאוף על חשבון פיניקס. עם 2.2 שלשות, אחוזים סבירים מהשדה, כמעט 90 אחוזים מהעונשין, 1.4 חטיפות למשחק ורק 1.7 איבודים, טרי הוא בהחלט אחד השחקנים היעילים בליגה העונה, כזה שלשם שינוי גם תרם מבלי להרוס.

היו לא מעט מועמדים מעניינים לתואר שאכזבו. למאר אודום בקושי תרם מהספסל בלייקרס והחל לתפקד רק כשנכנס לחמישייה, אנדריי קירילנקו התחיל טוב ונעלם עם הזמן, מאנו ג'ינובילי ישמיט את העונה הזאת מהביוגרפיה שלו למרות שהוא עדיין טוב מכדי לא להיות אחד המחליפים הבולטים בליגה, לאנדרו ברבוסה התעורר מאוחר מדי, ג'יי אר סמית' לא הצליח לשמור על יציבות בדנבר ולואיס וויליאמס עשה, או יותר נכון לא עשה את אותו הדבר בפילדלפיה.

שניים שכן ראויים לציון, וכאלה שתרמו הרבה מעבר למספרים הלא מדהימים שלהם הם טרבור אריזה, שהכניס אנרגיות אדירות לספסל של הלייקרס, וג'יימס פוזי, שהביא הגנה ויכולת קלאץ' לניו אורלינס. מלבדם, אחד המחליפים הטובים בליגה העונה היה הגמד נייט רובינסון, שסיפק 18 נקודות למשחק עבור הניקס. טרוויס אאוטלו ורודי פרננדז של פורטלנד קצת ישבו אחד לשני על המשבצת, אבל ביחד סיפקו אנרגיות, אתלטיות ו-ווינריות הכרחית מהספסל.

2. נייט רובינסון
3. טרבור אריזה
4. מאנו גי'נובילי
5. ג'יימס פוזי

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully