תודה שעצבנתם

במונחי סטטיסטיקה אישית נותן קווין דוראנט את אחת העונות הטובות ביותר שזכורות משחקן שנה שניה בליגה. הפיטורים של המאמן פי ג'יי קרליסימו והמעבר מעמדה 2 ל-3 שיפרו פלאים את יכולתו של דוראנט לייצר נקודות, והפכו אותו מבדיחת אחוזים שרכבנו עליה כל העונה שעברה, לשחקן התקפה אחראי שקולע ב-49 אחוזים מעולים מהשדה, 42 אחוזים מדהימים בחוץ לקשת, ו-85 אחוזים יפים בהרבה מאד טיולים לעונשין.

אלא שלמרבה הצער עושה רושם שאת כל מה שנותן דוראנט בהתקפה הוא לוקח בצד השני של המגרש. שימו לב לנתון הבא: בשמונה משחקים בהם היה דוראנט פצוע ניצחה אוקלהומה בחמישה (לעומת מאזן של 48:15 במשחקים בהם שיחק), יותר מזה: בשמונה המשחקים האלו ספגה אוקלהומה 95 נקודות למשחק, לעומת ממוצע ספיגה עונתי של 103 (!). זה לא שהיא קבוצה טובה יותר ללא דוראנט, אבל זוהי בהחלט דוגמה קלאסית לשחקן שאסור בתכלית האיסור למדוד את תרומתו רק על פי המספרים האישיים, שמעמידים אותו בשורה אחת עם הכוכבים הגדולים בתבל. והוא, אעפס, עדיין לא שם.

בתור אחד מחובבי אלן קשישא לאורך השנים ניסיתי לסנגר עליו פעם אחר פעם, אולם אני נאלץ להודות שכנראה טעיתי בגדול. העונה הזו היא ההוכחה הסופית לכך שאייברסון הוא שחקן שלא מסוגל להועיל לשום קבוצה בה הוא נמצא, והחץ האחרון בליבם של כל אלו שתלו את כשלון הקבוצות שלו בחוסר כשרון (פילי), או עודף כשרון (דנבר). ההוכחה הסופית, זו שאפילו אמא של אייברסון כבר לא יכולה להשאר אדישה מולה, היתה פריחתה הפתאומית של דטרויט באותה השנייה בה AI נפצע והושבת לשבועיים, פציעה שנדמה שפוברקה על יד כל הצדדים. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא האם אייברסון גורם יותר נזק בהתקפה, עם הנטייה שלו לכדרר את עצמו לדעת, או בהגנה, שם אפילו דוראנט יכול ללמד אותו שיעור או שניים, אבל מה שבטוח הוא שאייברסון סיים את תפקידו בליגה. בגיל 33 ועם חוזה גמור קשה להאמין שתהיה קבוצה שתסכים לתת לו יותר מכמה מליונים בודדים בעבור שירותיו כשחקן שישי, וסביר שגם הקבוצה הזו תתחרט על כך בענק.

מהפך תדמיתי כזה לא נראה כאן מאז שמשה קצב החליט לאנוס כל חי, צומח, ודומם שמתחיל באות א' (לכאורה, לכאורה!). קווין, סמל המקצוענות והענווה הרוחנית, אותו בחור שהוכיח נאמנות למועדון מהי ונשאר במיניסוטה 17 שנה, אותו יהודי יקר שהזיל דמעה בנאום האליפות המרגש ביותר של העשור, הפך העונה לבריון מעצבן שמסתבך מדי שבוע בתקרית זו או אחרת. המצב הזה היה עוד נסבל אילולא התנהג גארנט כאחרון הערסים הפחדנים, תוך שהוא מקפיד לבחור את קורבנותיו לפי הצבע (לבן), הגובה (1.90 מטר ומטה), והמעמד (שחקני שוליים או רוקיס). בין רשימת קורבנותיו העונה ניתן למצוא את חוזה קלדרון, לוק רידנאוור, מרקו בלינלי וג'ארד בייליס, שהמכנה המשותף ביניהם הוא כמובן חוסר היכולת הפיזית והמעמדית להחזיר לביג טיקט כגמולו.

אין מדובר כאן על טראש טוק בלבד, אלא על התנהגות מגעילה במקרה הטוב ועבירות גסות ומכוונות שלפחות במקרה של בלינלי לא היו רחוקות מגרימת נזק ממשי לשחקן, במקרה הרע. לא מעט מאמנים וג'נרל מנג'רים התלוננו העונה בפני הליגה על התנהגותו של גארנט ועל היחס המועדף שהוא מקבל מהשופטים, ואפילו בן וואלאס כינה אותו פחדן אחרי אחד המקרים האלו, והזמין אותו לנסות את מזלו מול מישהו בגודל שלו. עד כה הליגה לא ממש הרימה את הכפפה, וכל שנותר זה לקוות שגארנט הנלהב אכן יאמץ את המלצתו של ביג בן וינסה את מזלו מול שאקיל.

עד כמה מטומטם אפשר להיות? פעמיים העונה החליט אל הרינגטון לחגוג הטבעה שלו בדפיקה עצבנית על הקרש, פעמיים הוא קיבל על זה טכנית, פעמיים זה הגיע בדקה האחרונה, ופעמיים זה עלה לניקס בהפסד במשחק צמוד. והכי גרוע – בשני המקרים זה היה נגד הקליפרס! בחייאת אל, מילא פעם אחת, קורה לכולם. אבל פעמיים? ועוד מול הקליפרס – הקבוצה שהפכה את הטמטום לסמל המסחרי שלה? בחייאת, מילא אם היית עושה את זה בתקופה של איזייה, אז לפחות היה מי שיעריך את זה.

התכנון המקורי היה לשבץ את נלסון בתפקיד המאמן הגרוע של העונה, אלא שמהלך כזה היה עושה עמו חסד ומוציא אותו מאוד מאד בזול ממה שהייתה העונה האיומה והבזיונית ביותר של מאמן NBA אי פעם. מה שעשה נלסון בגולדן סטייט העונה היה הרבה יותר מסתם בחירות רעות או חוסר כשרון, היא העלתה לא פעם את השאלה האם מדובר בסבוטאז' מכוון שכוונתו לצאת מהחוזה עליו הוא חתום (עם פיצויים של כמה מיליונים נאים), נסיון להביך/לנקום בג'נרל מנג'ר מאלין, או סתם תוצר של אלצהיימר חמור במיוחד. בכל זאת, האיש קשיש.

לאורך העונה כולה שינה נלסון את הרוטציה ממשחק למשחק באופן שנראה אקראי במקרה הטוב וזדוני במקרה הרע, עשה ככל שביכולתו כדי להתעלל בצעירים ברנדון רייט ואנתוני רנדולף, והגיע לשיא של תמהונות בחודש האחרון בו החליט לספסל שחקנים בכירים מדי פעם, סתם ככה בשביל הכיף, וללא קשר ליכולתם על המגרש, ולבסוף עשה מעשה שלא ייעשה ואיים על קרופורד שיספסל אותו עד לסוף העונה אם לא יסכים לוותר על המשך החוזה שלו.

הווריורס, שעד לפני שנתיים היו המרענן הרשמי של הליגה, הפכו לקבוצה מרגיזה ומגוחכת שכל שחקן בה התבטא לפחות פעם אחת שהוא פשוט מת לעוף משם. ומה שהכי מדהים – בכל הזמן הזה לא נשמע ולו ציוץ מכיוון ההנהלה לגבי ערעור מעמדו של נלסון בקבוצה. עם כל הכבוד לעברו המפואר של הדון, אין ספק שייטב לכולם אם הוא יתלה את חליפת האימון ויסע לבלות את שארית ימיו באיי הבהמאס.

בסדר, אני מודה, כנראה שיש דברים בעולם שהם מעבר לחוקי הטבע ולהגיון הבריא. סן אנטוניו העבירה אותנו העונה (טוב, אותי, העבירה אותי) שיעור חשוב בכוחו של המיתוס, ובעובדה שזה לא משנה מי ומה עולה למגרש כל עוד הוא לבוש בגופיה של הספרס ובפרצופו הקורן של גרג פופוביץ' על הקווים. מצויידת בסגל זקן, עייף ופצוע הצליחה סן אנטוניו לנצח משחק אחר משחק תוך כדי שהיא משתמשת בהרכבים כל כך הזויים שאפילו בספורטק לא היו נותנים להם לעלות בתור קבוצה מזמינה, כשהשיא היה בסוף פברואר, כשטים דאנקן ומאנו ג'ינובילי הפצועים ישבו על הספסל וצפו בטוני פארקר שוחט במו ידיו את פורטלנד ודאלאס.

בזאת אני מכריז שלעולם, אבל לעולם, לא אנסה לפרשן עוד את המתרחש על אדמת סן אנטוניו ואמשיך לראות אותם כקונטנדרים גם אם ימותו כל תושבי העיר ואנטוני טוליבר לבדו ייוותר עומד על הפרקט. ואמרו אמן.