ספר עם סוף טוב

לפעמים חלומות מתגשמים. דמיינו שוער ישראלי המשחק בליגה הנחותה מהליגה הישראלית ושמעולם לא שיחק בישראל, וכשהוא עוד חודשיים בן 32 מקבל זימון לנבחרת. נשמע סיפור בדיוני, לא? מסתבר שבארגנטינה הסיפור הזה הוא מציאותי לחלוטין. בתחילת השבוע פירסם מראדונה את סגל הנבחרת לקראת משחקיה של ארגנטינה במוקדמות דרום אמריקה למונדיאל בדרום אפריקה. המאמן הלאומי זימן את פדריקו וילאר, שוערה של קבוצת אטלנטה המקסיקנית.

"הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששמעתי שזומנתי לסגל, היה לבדוק האם לא מדובר בסוג של מתיחה או בדיחה", התוודה וילאר, שתחילה לא האמין למשמע אוזניו. "התקשרתי לחברים ומשפחה בארגנטינה על מנת לוודא את אמיתות הידיעה. אף פעם לא קיבלתי את הצ'אנס לשחק בליגה הראשונה בארגנטינה, כך שאני יודע שזה סוג של הפתעה בשביל התושבים במדינה שלא מכירים אותי כל כך, אבל אני לא התרגשתי מאוד ועבורי זו לא הפתעה גדולה, כיוון שעבדתי שנים רבות עבור הזימון הזה".

לזכותו של מראדונה ייאמר שהוא הבטיח כי הנבחרת תהא פתוחה לכל שחקן ארגנטינאי באשר הוא. וילאר, שעד הזימון לא היה ממש מוכר במכורתו, מיועד להיות השוער השלישי בסגל, כאשר מי שקודם לו הוא שוערה של לאציו וריבר פלייט בעבר, חואן פאבלו קאריזו, ושוער AZ אלקמאר ההולנדית, סרחיו רומרו. לווילאר מתוכננת מלחמה ספורטיבית קשה על האפודה הראשונה עם שני שוערים מצוינים, אבל אפשר לומר שאת החלק הארי הוא כבר צלח. "הזימון שלי יכול לתת מוטיבציה גדולה עבור שחקנים אחרים, ויכול להראות להם שהדלת של הנבחרת פתוחה עבור כולם, אם הם משחקים בארגנטינה ואם מחוצה לה".

סיפורו יוצא הדופן שהוביל אותו עד לנבחרת ארגנטינה רצוף לא מעט מכשולים. אבל וילאר, כמו במקרים רבים אחרים בחיים, הוכיח כי התמדה וכוח רצון מובילים בסוף להישגים בלתי מבוטלים. בטורו, כתב עליו הוראסיו גארסיה מהעיתון 'אולה', כי כבר בגיל צעיר כאשר הגיע לבוקה ג'וניורס היה אפשר לראות את המוטיבציה והרוח החיה שיש לווילאר, "ילד עם אופי אחר, שונה מהפרופיל הרגיל של ילד שמתחיל לשחק כדורגל".

וילאר גדל במחלקות הנוער של בוקה ג'וניורס, וחלומו הגדול, כפי שהוא טורח לציין עד היום, היה לעמוד בשער הקבוצה הבוגרת של הבוסטרוס. את הנחישות הגדולה של וילאר היה כבר אפשר לאבחן בצעירותו, כאשר לן אצל דודתו והיה מבלה כל יום שעתיים בדרכים כדי לנסוע ולהתאמן במדי הקבוצה אותה אהד. בגיל 18 החלה מסתמנת תפנית חיובית, כשקרלוס בילארדו הגיע לבוקה. המאמן, שהביא את ארגנטינה עשור קודם לכן לזכייה בגביע העולם, ראה את וילאר הצעיר וזימן אותו לקבוצה הבוגרת. "הייתי כל כך מאושר להיות חלק מהקבוצה הראשונה של המועדון. אמנם לא שיחקתי, אבל התאמנתי ושיתפתי פעולה עם כל השחקנים הגדולים של הקבוצה. עבור נער בן 18 זה בהחלט דבר מספק".

אלא שלווילאר הצעיר הייתה תחרות קשה מאוד עם אוסקר קורדובה הקולומביאני ורוברטו אבונדנסיירי והוא לא הצליח למצוא את מקומו בשער הקבוצה, כאשר הוא מתנדנד בסגל הרחב שלה. ב-1998 הגיע קרלוס ביאנצ'י לבוקה ופחות האמין בו מאשר בילארדו. וילאר סיפר על אותה תקופה קשה: "חודשים שלמים רק התאמנתי, אבל זה לא התיש אותי או עצר את הרצון שלי להמשיך ולרצות, להמשיך ולנסות". אחרי שנתיים ביקש וילאר את כרטיס השחקן שלו מהקבוצה ויצא לחפש את דרכו. "זה היה מאוד קשה", סיפר בדיעבד. "לא התאמנתי במשך חודשיים ולא הייתה לי קבוצה". לבסוף חתם במועדון מהליגה השנייה בארגנטינה, אלמירנטה בראון, שם הוא רשם שנתיים טובות מאוד.

לאחר מכן יצא וילאר לחפש את מזלו במקסיקו, והגיע ב-2003 לקבוצת אטלנטה, בה הוא משחק עד היום. וילאר אמנם עדיין לא מוכר בארגנטינה, למרות שכעת סביר להניח שבארץ הטנגו יזכו להכיר ולדעת מיהו מקרוב, אבל במקסיקו אין כמעט אדם, בטח אוהד כדורגל, שלא מכיר ויודע מי זה וילאר. בקרב אוהדי אטלנטה הוא נחשב לסוג של אליל, אחד שקשר את גורלו בגורל הקבוצה. את השיא עם הקבוצה הוא רשם ב-2007, אז הוא זכה עימה באליפות האפרטורה. "ישנם מספר שוערים טובים בכדורגל המקסיקני, אבל פדריקו הוא ללא ספק מעל כולם", פירגן לו יוסגארט גוטיירז, שוערה של קבוצת קרוז אזול, גם היא מהליגה הראשונה במדינה.

לכל שוער גדול, לפחות בכדורגל הדרום אמריקאי, יש דבר אחד בולט שמאפיין אותו. אם רנה היגיטה היה מומחה ביציאות מהשוער עם הכדור וחוסה לואיס צ'ילבארט היה ידוע בתור בועט הפנדלים של הקבוצות בהן שיחק, הרי שאצל וילאר אלו הן בעיטות העונשין המצוינות. ה'צי'ף', כפי שהוא מכונה, כבש ארבעה שערים במדי אטלנטה מכדורים חופשיים. "כאשר אני משחק נגד אטלנטה, אני לא צריך רק להיזהר מהחלוצים שלה, אלא גם לדעת ולהיערך לבעיטות החופשיות המסוכנות של וילאר", הוסיף גוטיירז. דבר נוסף שמאפיין אותו היא העובדה כי בניגוד לשוערים רבים, הוא לובש חולצה עם הספרה 3, כמחווה לאביו, אדגרדו, שהיה שחקן הגנה.

אבל וילאר לא מסתפק רק בלעצור ולהדוף כדורים. כשעוד שיחק בארגנטינה האהבה לכתיבה הביאה אותו ללמוד עיתונאות ספורט. לפני כשנה, באפריל 2008, ספר פרי עטו ראה אור. וילאר התעקש שספרו, "שער החיים" שמו, הוא לא אוטוביוגרפיה, אלא שהוא מתמקד בדרכים השונות בהן רואים השוערים את משחק הכדורגל דרך עיניהם. כמו כן, עוסק ספרו של וילאר בהבדלים בין השוערים הדרום אמריקאים, לדוגמא חורחה קמפוס, שוערה של נבחרת מקסיקו בעבר עליו אמר וילאר שהוא השוער המקסיקני הגדול בכל הזמנים, לבין השוערים האירופיים. "אין סופר שממנו שאבתי את ההשראה לכתוב ספר זה", אמר וילאר. "ספר זה משקף את החשיבה שלי". וילאר אף סיפק את הסיבה לכתיבתו: "מאוד חשוב לי להתייחס לערכים שיש בכדורגל כיום. אני רוצה שילדים ילכו בדרכים ראויות ויגדלו להיות אנשים טובים. אני מנסה להשאיר חותם בתחום זה כדי שילדים אחרים ימשיכו את הדרך שלי".

וילאר אמנם מזכיר ומודה בכל ראיון שהוא נותן, בעיקר לאחרונה לאחר זימונו לנבחרת ארגנטינה, לקבוצת אטלנטה שהאמינה בו ולמקסיקו שסיפקה לו את הפלטפורמה להצלחה, אבל הוא לא שוכח מאין הוא הגיע. לווילאר שני ילדים, הבכורה, קאמילה בת 5, לבנו השני בן השנתיים קרא וילאר בשם שמעיד למי בכל זאת נתונה אהבתו: "ניקולס ארחנטינו".

הזימון לנבחרת ארגנטינה הוא חלום שהתגשם, כפי שהעיד לא אחת וילאר, אבל כעת נותר לצ'יף להגשים משאלה אחת גדולה נוספת - לחזור לשחק בליגה הראשונה בארגנטינה, בקבוצת נעוריו, בוקה ג'וניורס. בקיץ האחרון, לאחר הבעיות שהתגלעו באלופה בין הקורות, עלה שמו של וילאר, כמו של רבים אחרים, כמועמד. באזכורו לא היה ממש, וכנראה שנבע יותר מכמיהה שלו מאשר רצון אמיתי של המועדון. מה גם שביאנצ'י שחזר למועדון, הפעם בתור מנג'ר, היה נחוש להחזיר את אבודנסיירי. אבל את וילאר, שעבר כבר כל כך הרבה, זה לא ממש מרתיע.

וילאר טורח לספר לאורך כל שנותיו כי האליל שלו, ממנו ספג את ההשראה להיות שוער ואת המוטיבציה הרבה להצליח, הוא הוגו גאטי. גאטי, מבכירי שועריה של ארגנטינה, שיחק 26 שנים בתפקיד. הוא החל את דרכו בקבוצת אטלנטה (הארגנטינאית, לא המקסיקנית), ואט-אט עלה לפסגה. ב-1976, כשהיה בן...32, הגיע גאטי לבוקה, בה עמד בין הקורות לא פחות מ-12 שנים, עד לפרישתו ב-1988 כשהוא בן 44. "מאז שהגעתי לאטלנטה המקסיקנית, אני חושב איך להצליח שם ולקבל הכרה בארגנטינה", אמר הצ'יף. עם הזימון לנבחרת, עבר וילאר יותר ממחצית הדרך. השיבה לבוקה ג'וניורס וכיבוש הבומבונרה, אם יגיעו ביום מן הימים, ישלימו עבורו מעגל אישי גדול ומרגש.