תסתכלו אתם על חצי הכוס המלאה

עונת 2008/09 התאפיינה בלא מעט שחקנים בכירים שהחליטו לפתע להתחבר לצד הנשי שלהם ולהתחיל לשחק כמו נקבות (יקירתי, זו לא בדיחה שוביניסטית, התכוונתי ללשחק בצורה מתחשבת ומסודרת ויפה, כל כך יפה). אלטון ברנד חתם על חוזה ענק בפילדלפיה ובסוף גילה שהקבוצה מסתדרת הרבה יותר טוב בלעדיו, בארון דייויס הגיע לקליפרס אחרי שנתיים אדירות באוקלנד והוביל קבוצה של כלום לשום מקום, וכריס בוש רשם עונה אחרונה בהחלט בתור סופרסטאר בליגה. וכולם בילו יותר זמן בבית החולים ובתלונות לעיתונאים מאשר שיחקו כדורסל.

אבל המועמד המוביל שלנו לתואר השחקן הגרוע אינו מגיע מגזרת הכוכבים הנופלים אלא דווקא מהמעגל השני של שחקני הליגה. הזוכה המאושר לתואר השחקן הגרוע של השנה הינו הסנטר הצולע של ההורנטס, טייסון צ'נדלר. לאחר עונה שבה השמיע צ'נדלר קולות של פריצה תוך שהוא מעמיד ממוצעים של 12ו-12 באחוזים נפלאים ותצוגת הגנה בלתי נשכחת מול טים דאנקן בחצי גמר המערב, החליט השרוך מניו אורלינס להיזכר בערגה בימים היפים בשיקגו, בהם כיהן לצד אדי קרי בתור החצי הגרוע של תאומי המגדל המגוחכים ביותר שידעה הליגה.

ב-44 המשחקים שלו העונה העמיד צ'נדלר ממוצעים בינוניים במיוחד של 9 ו-9 בצירוף השפעה אפסית על יכולתה של הקבוצה, הוא נעלם גם מהחזית ההגנתית, וייזכר בעיקר בתור זה שדפק לכריס ווילקוקס את הזדמנות חייו, כשבריאותו הרופפת גרמה לביטול הטרייד בין ניו אורלינס לבין אוקלהומה סיטי, עסקה ששלחה את כל הצדדים הביתה מבואסים. מבין כל השחקנים הגרועים של העונה צ'נדלר היה היחיד שלא היתה לו שום סיבה בעולם לקרוס כך פתאום, ולכן הוא הוא המסריח הראשי של העונה.

לאחר דילמה קשה בין שלוש קבוצות: הקליפרס, סוג של פריט חובה בכל סיכום עונה שלילי, ערמה חבורת כוכבים בצורה הגרועה ביותר המתקבלת על הדעת ומתמודדת בימים אלו על מלכות הלוטרי; ההורנטס שרבים (לא אני!) חזו להם קפיצת מדרגה נוספת בדרך אל מלכות המערב וכיום נראים כמו אחת הקבוצות הפחות מאיימות בפלייאוף הבא עלינו לטובה; וכמובן טורונטו, המרעננת הרשמית של הליגה שהפכה העונה לשק החבטות של המזרח. וזו היא אולם הקבוצה המאכזבת של העונה.

בקיץ האחרון ביצעה טורונטו מהלך שלפחות על הנייר נראה כאחד המסקרנים של שוק הטריידים. הרכז המיותר טי ג'יי פורד נשלח לאינדיאנה בתמורה לשחקן העבר ששכח לפרוש - ג'רמיין אוניל. מטרת המהלך היתה להפקיד את מושכות הקבוצה בידי חוזה קלדרון ולהביא סנטר אמיתי שיהווה איום בשני איזורי הצבע של המגרש, מה שאמור היה לאפשר לבוש להתמקד ביתרונות ההתקפיים שלו. אלא שאז הניתוח נכשל, החולה מת ונקבר מתחת ל-13 קבוצות מצחיקות העונות לשמות כמו שרלוט וניו יורק.

כיצד הצליח הסגל שכיכב שנתיים בצמרת המזרח להתרסק ככה? חלק גדול מהאשמה מונח על כתפיו של בוש, שלא מצא את מקומו לצד ג'וניל ונראה אדיש ומנותק למדי רוב העונה, אולם המהלך המגוחך ביותר שבוצע בטורונטו העונה היה ללא ספק ההחלטה של בריאן קולאנג'לו לפטר את סם מיצ'ל לאחר חודש וחצי בלבד, למנות תחתיו ליצן בשם ג'יי טריאנו, ולהסתכל עליו בחוסר מעש שעה שהוא שולח את המיזם האירופאי שבנה קולאנג'לו אל מימי האטלנטי.

לפחות חצי מהמאמנים בליגה יכלו לתפוס את המקום הזה ואף אחד לא היה מרים גבה. העונה, יותר מתמיד, נרשמה מגמה שמקורה ככל הנראה כלכלי, ובמסגרתה פוטרו מאמנים ותיקים (שהעלו עובש וסירבו להתקדם עם הזמן) והוחלפו בעוזרים זוטרים שלא תרמו דבר למעט הסכמתם לעבוד בתמורה לתלושי קנייה וחבילת אופציות של ליהמן ברדרס. אבל קשה לדמיין אדם שצפה העונה במשחק של שיקגו, ולא הסתכל על ויני דל נגרו מדבר אל עצמו במהלך פסק זמן וחשב לעצמו, "אלוהים אדירים, זה באמת קורה?".

משחק ההתקפה של שיקגו התבסס העונה על שני חוקים בסיסיים: האחד – בשום, אבל בשום פנים ואופן אין למסור למעלה משתי מסירות במהלך ההתקפה. השני – שחקן שיחשוב אפילו לנסות להתמקם בצבע כדי לקבל כדור יירד מיד אל הספסל ויוחלף בקירק היינריך. עכשיו זו עת הנקמה, לאחר שבמשך יותר מדי משחקים של הבולס נאלצתי לסבול, וטרם איתרתי ולו תרגיל אחד מסודר אשר הקבוצה הזו מבצעת דרך קבע. באופן מחריד, אגב, זה עשוי להספיק להם כדי לעלות לפלייאוף. איי לאב דיס גיים!

אם יש משהו אחד טוב שיצא מהעונה הזו, למעט הפציעה של טרייסי מקגריידי, הרי זהו מחזור הרוקיס. כבר הרבה מאד שנים שלא נראתה כזו דומיננטיות מכל כך הרבה שחקני שנה ראשונה. גם המאכזבים, ברובם, הם קורבנות של הנסיבות ופחות של יכולת בינונית. מייקל ביזלי קצת מאכזב במיאמי וגרג אודן הוא בכלל סיפור עצוב שכולנו עוד מייחלים לטוויסט מפתיע בעלילתו, אולם בעוד עיניי העולם נשואות לשני המאכזבים-חלקית האלו, אני מוטרד דווקא יותר מתפקודו של רוקי שלישי – חברו לקבוצה של סבא אודן והאתלט הלבן הבכיר של הליגה – רודי פרננדז.

לכאורה נהנה רודי מעונה סולידית למדי במדי פורטלנד, עם 10 נקודות למשחק ב-25 דקות, אלא שהאופן שבו הוא עושה את הנקודות הנו דוגמה מצויינת לצרות המוחין של מאמני הליגה, אשר בעיניהם כל גארד אירופאי עם יד טובה מבחוץ אמור לתפקד כקלעי אוטומטי ותו לא. וכך, פרננדז, שיש לו את כל הכישורים הדרושים כדי להפוך למאנו ג'ינובילי הבא (שלא לומר הנוכחי) מתעסק בעיקר ביידוי הכדור מחוץ לקשת ובפינוי השטח עבור ברנדון רוי ולמרקוס אלדריג', שכלל לא בטוח שטובים ממנו. לנו נותר רק לקוות שמתישהו ינחת רודי אצל גרג פופוביץ' או פיל ג'קסון ויהפוך לשחקן שכולנו כל כך מחכים לו.

האם יש משהו יותר מעצבן משחקן שחתם על חוזה ענק ובתגובה הפסיק לשחק? אולי פנינה טורנה, וגם זה לא בטוח בכלל, בטח שלא כשמדובר באחד השחקנים המעניינים והמוכשרים יותר שידעה הליגה בשנים האחרונות. כן רבותיי, אני מדבר על ג'וש "תקפוץ אתה לריבאונד, אני עסוק" סמית'. החבר סמית' חתם בקיץ על חוזה ארוך טווח באטלנטה (הוא חתם עליו בממפיס ואז ההוקס השוו, אבל למה להתקטנן) על מנת לשמש בה כבורג מרכזי ולהוביל אותה לצמרת המזרח. בתגובה הצליח סמית' להוריד את הממוצעים שלו בכל אחת מהקטיגוריות הקיימות בעולם, להיפצע לחודש וחצי, ולבלות את שאר העונה בריבים ילדותיים עם המאמן מייק וודסון, וכל זאת, להזכירכם, בשעה שהקבוצה שלו מדורגת במקום הרביעי בקונפרנס ורוכבת על הכתפיים של ג'ו ג'ונסון ומייק ביבי בדרך ליתרון הביתיות הראשון שלה מאז הקמת העיר אטלנטה.

ממקצוען אמיתי הייתם מצפים שיידע לשים את האגו שלו בצד ולנסות לנצל את ההזדמנות המדהימה הזו להפוך לסופרסטאר ולעוגן הגנתי לכל דבר ועניין, אבל מצד שני לקפוץ זה די מעייף. מי יודע, אולי בפלייאוף הוא יתחיל לשחק, אבל מה שבטוח – את העונה הזו הוא בזבז בענק.