מי שבמקרה נקלע למרכז ברן במהלך היורו האחרון, יכול היה לקבל רמז ברור לאיך אוהד נבחרת צריך להיראות ולהתנהג. לאוהדי הולנד, למשל, היה מן שעשוע מצחיק, בו הם נהגו לבעוט כדורים לשמיים בכל פעם כשהתאספו בהמוניהם. הכדור נפל לידך? הגיע תורך לבצע בעיטת שוער, למשמע קריאת "אוווווווולה" של מאות הכתומים שלצידך. כך קרה שבמשך כמה ימים בקיץ האחרון בילו מספר משוטרי ברן במרדף אחרי אותו כדור שאיים לשבור חלונות בקומות הגבוהות של הבניינים ברחובות אמטהוגאסה ומארקטגאסה, במרכז עיר הבירה השוויצרית.
לא היה מדובר בתופעה מוצנעת וקטנה. עשרות אלפי הולנדים פקדו את ברן במהלך היורו האחרון, צבעו אותה בכתום וחוץ מלשגע את השוטרים ולצעוק להם "בווווו" כשאלו הצליחו להשתלט על הכדורים והחרימו אותם, הם גם לגמו גלונים של בירה, שרו, רקדו והקניטו אוהדים של נבחרות יריבות. לא היו שם צעיפים של פיינורד או דגלים של אייאקס, גם לא של קבוצות הולנדיות אחרות. ההמונים הגיעו רק כדי להשתתף בחגיגה שבמרכזה הקבוצה מספר 1 שלהם לפחות לתקופה של כמה שבועות - נבחרת הולנד.
ביום שבת הקרוב תארח נבחרת האורנג' את סקוטלנד, אבל אם על הנייר וכנראה שגם על הדשא ההולנדים עדיפים בהרבה, הרי שברחובות וביציעים מצפה מאבק אמיתי, אך ידידותי, בין שניים ממחנות האוהדים הבולטים בעולם הכדורגל הבינלאומי, כשעשרות אלפי הכתומים יפגשו את צבא הטרטן, הם אוהדי נבחרת סקוטלנד.
"ניאבק עם האוהדים הכי טובים באירופה ביחד איתנו, עם אירלנד ואולי עם דנמרק, אבל לפני זה נשב איתם על פיינט של בירה", אומר האמיש הסבנד, דובר מועדוני האוהדים של צבא הטרטן, שיכבוש את רחובות אמסטרדם בימים הקרובים. כדאי לקרוא שוב את דבריו: יש בהם תמצית של מה זה בכלל להיות אוהד נבחרת, מושג שרחוק מכל אלו שיהיו במוצ"ש באצטדיון רמת גן או יראו את המשחק בטלוויזיה.
סוג של משפחה
המשחק בין הולנד וסקוטלנד יהיה אחד מיני רבים במוקדמות מונדיאל 2010 ומבחינתם של עוד ועוד אוהדים, מדובר יהיה בחגיגה שמגיעה פעם בכמה חודשים, משהו גדול ומלא התרגשות בהרבה ממה שאנחנו מכירים בארצנו הקטנטונת.
"כשנבחרת צ'ילה נוסעת מהמלון לאצטדיון זה ממש מבצע ומסוקים ומכוניות משטרה מלווים אותה", מספר מגן בית"ר ירושלים, כריסטיאן אלברז, שעד לא מזמן לבש את המדים הלאומיים של מולדתו, "יש אלפי אנשים ברחובות וכל הנסיעה של האוטובוס למגרש הופכת מבחינתם למסיבה. אם הנבחרת מפסידה, אנשים לא סתם עצובים, יש אווירה של אבל ברחוב".
היציאה של הצ'יליאנים לרחוב היא אמנם דבר נהוג, אבל הוא לא נעשה בצורה מאורגנת. עם זאת, במקומות אחרים בעולם פועלים ארגוני האוהדים בצורה מסודרת להפליא. אם נחזור לסקוטלנד, הרי ששם עשרות אלפים מלווים את נבחרתם למשחקי בית וחוץ, אבל בניגוד לישראל למשל, שם לא מדובר באסופה מקרית של אנשים שרכשו כרטיסים והגיעו לאצטדיון.
בכל רחבי סקוטלנד מפוזרים עשרות מועדוני אוהדים של הנבחרת, שמארגנים לחבריהם הסעות למשחקים, לינה במלונות ועוד. "זה משהו מאוד סוציאלי", מסביר האמיש הסבנד, שמלבד תפקידו כדובר מועדוני האוהדים של צבא הטרטן, גם עומד בראשו של אחד כזה במערב המדינה. "אנשים מכירים אנשים אחרים ועם השנים כבר הופכים לסוג של משפחה".
גם במקומות אחרים באירופה עובדים בצורה מסודרת ובאנגליה למשל, רכישת הכרטיסים מנוהלת מהפרט הראשון ועד האחרון על ידי ההתאחדות, כשעל מנת לקנות כרטיס למשחק, על האנגלים להיות חברים בארגון אוהדי הנבחרת. פעולת ההרשמה פשוטה ויכולה להיעשות באינטרנט או בדואר ובמשרדי ה-FA לא שכחו אף אחד. כך יכולים האוהדים לבחור במסלול של משחקי בית בלבד או של כל המשחקים ונכים או ילדים זוכים למסלולים שונים ולהנחות.
4 שעות לפני משחק
החגיגה של אוהדי הנבחרות המפורסמים בכל העולם מתבטאת גם מעבר למעשיהם ביציע ב-90 הדקות של המשחק. ברוב המקומות שהם לא אצטדיון רמת גן, אוהדי הנבחרות לעולם לא יגיעו עם חולצות או צעיפים של קבוצות (כריסטיאן אלברז: "בצ'ילה אם אתה מגיע עם פריט לבוש של קבוצה, השומרים בכניסה פשוט לא יתנו לך להיכנס"), ומעבר לאחדות מדובר בחוויה של המסע כולו כשמדובר במשחק חוץ: ההגעה לפאבים שעות לפני המשחק, השירה ברחובות וההכרח לקחת חלק בפסטיבל.
"לאוהד הסקוטי תמיד הייתה היסטוריה של נסיעה למשחקי חוץ, מאז שנות ה-20", מספר הסבנד, "עשרות אלפים הולכים עם הנבחרת לכל מקום וכ-90 אחוז מהם לובשים חצאיות סקוטיות. אני מכיר אנשים שחסכו שנתיים כדי לנסוע למשחק חוץ של הנבחרת".
גם הדוגמה של ברזיל מוכיחה כיצד מדינה שלמה מתאחדת סביב הנבחרת, גם אם לא תמיד סביב המאמן הלאומי. "בשעה וחצי של המשחק כל המדינה עוצרת", מספר בלם הפועל תל אביב, דגלאס דה סילבה, "אף אחד לא עובד ואנשים מסוגלים להתקשר ולהגיד שהם חולים בשביל לראות את המשחק. כל השבוע מדברים רק על הנבחרת, על מי פותח ומי לא פותח. מי שהולך לאצטדיון מגיע שלוש-ארבע שעות לפני המשחק. זה דבר מדהים".
למה שם ולא כאן? דה סילבה מפרש את העניין הגדול בנבחרת ואת תרבות העידוד שלה, דרך הגישה לספורט הפופולארי בעולם: "בברזיל אחרי שאתה נולד המתנה הראשונה שתקבל זה כדורגל. אנשים לא רוצים ללכת לבית ספר, כל אבא וכל אמא רוצים שהילד שלהם יהיה כדורגלן. זו מנטליות אחרת, אנשים חולים על כדורגל. בברזיל זו אהבה, מהבוקר ועד הלילה".
דרך להראות מי אנחנו
ההתגייסות לעידוד הנבחרת והפסטיבלים ברחובות הן חגיגה לכדורגל הבינלאומי, אבל גם משלבות מראות שלא כולם אוהבים. לא מעט ארגוני אולטראס של קבוצות ברחבי אירופה, בדרך כלל כאלו בעלי השקפת עולם שמאלנית, לא מסוגלים לסבול את הכדורגל הבינלאומי בגלל פיפ"א והממסדיות וגם בגלל שהם רואים במשחקי נבחרות מפגני לאומנות ותו לא.
"במשך עשרות שנים הנבחרת הסקוטית הייתה יותר חשובה לסקוטים מאשר הנבחרת האנגלית לאנגלים", אומר האמיש הסבנד, "במשך שנים הכדורגל היווה את אחת מהדרכים להראות שאנחנו סקוטים. זו תמיכה מסורתית ואפשר לומר שיש בה גם אלמנטים לאומיים".
אלא שבניגוד לסקוטלנד, שתמיד ראתה בעצמה את האנדרדוג שסופח לממלכה הבריטית וביקשה להבדיל את עצמה היכן שהייתה יכולה, לאזרחי גרמניה הייתה בעיה שונה בתכלית. במשך עשרות שנים ראו גרמנים רבים עין בעין את הנפת דגל ארצם ביחד עם ההיסטוריה האיומה של מדינתם. במונדיאל 2006 חל המפנה והדור הגרמני הצעיר הבין שאפשר להפגין לאומנות על בסיס ספורטיבי טהור ושלח מיליוני נציגים גאים לרחובות, בשם דבר אחד האהבה לנבחרת הכדורגל שלהם.
"הדור שגדל בגרמניה הנאצית לא רצה לראות שוב את דגל המדינה עד סוף ימיו", כתב מיכאל סונטהיימר ב'דר שפיגל' הגרמני על הגאווה הלאומית-ספורטיבית שיקבלה ביטוי רחב בקיץ 2006, "גם הילדים של בני אותו דור התמודדו עם התוצאות של אותה גרמניה לאומנית והעבר הנאצי של המדינה לא הרשה להם לפתח רגשות חיוביים כלפי הדגל, אבל הצעירים של היום מגיעים עם פרספקטיבה אחרת".
עוד יום עצמאות
מהקהל הפרטיזני בדרום אמריקה ועד השיכורים הנהדרים שלא מפסיקים לשיר באירופה, בסוף השבוע הקרוב שוב יחגגו ברחבי העולם כדורגל נבחרות. צ'ילה, ברזיל ואחרות, שוב ישבתו כליל ביום המשחק, באירלנד יציפו את הפאבים לפני המפגש עם בולגריה ובטהרן תיווצר אווירה פנאטית לקראת ערב הסעודית.
לעתים אולי נראה שנבחרות הכדורגל הן בעיקר השחקנים שלהן, אבל ההיפך הוא הנכון. הכדורגל הבינלאומי הוא עולם ומלואו של מסורת, תרבות והיסטוריה של צבאות אוהדים. כי נבחרת אנגליה היא לא רק ווין רוני וסטיבן ג'רארד, אלא גם ואולי בעיקר הקהל שלה, כי ארגנטינה היא לא רק לאו מסי, אלא גם האוהדים וכן הלאה.
בחלק מהמקומות האוהדים מאורגנים בצורה מעוררת קנאה, באחרים זו גאווה לאומית של מדינה צעירה ויש כאלו שעבורם ההקדמה למשחק, הבילוי ברחובות ומנהגים משעשעים ומסוכנים כמו בעיטת כדורים לכיוון החלונות הגבוהים ברחובות צפופים, הם הדבר האמיתי. לא תראו שם צעיפים של קבוצות ליגה, שירה מגומגמת, מחסור בשירים, קמפיינים תקשורתיים לבנייה של בסיס קהל, אוהדים מתחלפים שחלקם מגיע בזכות מבצעים ברשתות השיווק או בקיצור כל מה שמאפיין את קהל הטלאים שמלווה בקושי רב את נבחרת ישראל, ורק משחק גורלי מוציא אותו לרחובות.
זו לא השאיפה לנצח כמו הרצון להיות חלק מחגיגה הלאומית, כאילו התווסף עוד יום עצמאות ללוח השנה. איך אמר האמיש הסבנד מצבא הטרטן הסקוטי? "לעולם לא נהיה אלופי העולם או אלופי אירופה, אבל אנחנו תמיד אומרים שאם לא תהיה לנו הנבחרת הכי טובה בעולם - יהיה לנו הקהל הכי טוב בעולם".