וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רק מתיאוס יציל את הנבחרת

23.3.2009 / 15:00

הנבחרת זקוקה יותר מאי פעם למאמן זר: כזה שמבין את המנטליות אבל יילחם בה, אחד שיוציא יותר מסך חלקיה, אחד שיעורר בה עניין מחודש. חמי אוזן מסכם מחזור, מתכונן ליוון ושולח טיפ ליניב קטן

כוכב: אלי גוטמן

אל תתנו לנדנדה בצמרת להטעות אתכם, אל תתבלבלו יותר מדי מהמומנטום התורן שצץ מדי מחזור – זה טבעי לעונת מעבר בה שלטון אמור להתחלף - אפשר כבר לזהות משהו ברור בתוך כל חוסר הבהירות: הפועל תל אביב היא הקבוצה הכי טובה בליגה. הכי טובה ברביעיית הצמרת, הכי מסודרת, הכי מתוכננת, הכי קבוצת כדורגל. יותר מסודרת וטקטית ממכבי נתניה, יותר מפיקה מהכישרון הטבעי שיש בסגל לעומת בית"ר, יותר תוססת ומגוונת ממכבי חיפה. לגוטמן אין שום סיבה לתרץ ואין לו צורך להזכיר איזו קבוצה הוא קיבל בתחילת העונה אחרי כל הפסד – אם הפועל תל אביב לא תזכה באליפות ולא תנצל את היתרון האיכותי שהיא בעצמה יצרה על פני יריבותיה, זה יהיה כישלון מהדהד.

המשחק האחרון מול בני יהודה הבליט זאת סופית. הפועל תל אביב הגיעה חבולה משני הפסדים כואבים למכבי חיפה ובית"ר ירושלים, פצועה, חולה, מסוכסכת בעקבות פרשת יבואה וההאשמות החמורות והמכוערות שהוטחו בשחקן בזמן שלא היה כאן, ובכל זאת גוטמן העמיד קבוצה על הרגליים. קבוצה שיש לה הרגלים טובים של בניית משחק מסודרת, הנעת כדור מתוכננת, הפעלה חכמה של האגפים, הרגלים של מבנה קבוצתי, הרגלים בריאים שקל לחזור אליהם כשקבוצה במשבר. סוג של סדר יום פשוט שחוזרים אליו כשמשהו משתבש. אם זה מצליח לך, סימן שיש לך חיים, סימן שיש לך קבוצה. מכל קבוצות הצמרת, דווקא ההפסדים של הפועל תל אביב הכי פחות מעידים עליה. עד השער הראשון של בית"ר הפועל הייתה הרבה יותר טובה, ומול מכבי חיפה האדומים רק נפלו מהרגליים. לא משהו סיסטמתי. לא משהו שיכול להטיל ספק במה שמתברר לנגד עינינו: הקבוצה הכי טובה בארץ, אם חיפשתם אחת כזו, היא הפועל תל אביב.

כוכבית: יניב קטן

לכל קבוצה יש את האשמים הקבועים שלה. אלו שהתקשורת ממהרת לגרור לכיכר העיר ולעשות בהם שפטים לעיני כל אחרי הפסד, סוג של מתכונת קבועה שכאילו נולדה מתוך מחשבה עיתונאית סדורה לגבי מי אשם במה שקרה. במכבי תל אביב זה נמני, בבית"ר זה בדרך כלל המאמן, ובמכבי חיפה תמיד יחזרו ליניב קטן. כשמנצחים הוא בסדר, כשמפסידים הוא קטן - לא מגיע למשחקים גדולים, לא סוחב ברגעי משבר, לא מבקיע מספיק, לא נלחם יותר מדי. הכל צפוי, הכל מוכן מראש, עד כי נדמה שקטן הפך לשבוי של התדמית התקשורתית שלו. שבוי של חוסר היכולת להבין איזה סוג של שחקן הוא ושל מה שאנחנו בכוח רוצים שהוא יהיה. גם אישיותו הבעייתית, נטייתו להסתכסך עם הרבה מאמנים - אלי כהן, רוני לוי, אברהם גרנט, דרור קשטן – והדרך שבה הוא מחצין את זה, ודאי תורמים לכך. אבל גם אבי נמני הוא כזה.

השבוע קטן נגרר כרגיל לכיכר העיר, בטענה שהוא לא לוקח על עצמו יותר. בעיניי, זו טעות, וזה גם מבטא את השוני בין נמני לקטן שזעק בפסקה הקודמת. קטן הוא שחקן קבוצתי. למרות גישתו הכוכבנית למקצוע, הוא שחקן שתלוי מאוד בחברים שלו. הוא בורג משובח במכונה שפועלת היטב, וחייל גרוע בפלוגה נוראית. הוא לא מסוגל, כמו נמני למשל, להתעלות על אוסף הנמושות שלפעמים משחקים איתו, אבל זה לא אומר שהוא לא שחקן גדול. לקטן, כפי שהמשחק מול מכבי פתח תקוה הוכיח, אין עם מי לשחק במכבי חיפה. לא רפאלוב הילדותי, לא פאנטיני המסורבל, לא קולמה המקורקע, לא כיאל המתבגר. רק בוקולי, שעצר בחודשים האחרונים את הנפילה שלו אבל כנראה כבר לא יחזור היהלום שהיה. וכך יוצא לא פעם לראות את קטן מנסה, אבל לא מוצא שחקן שיידע להשלים אותו. שחקן שיידע להחזיר כדור בזמן או לקבל כדור נכון. רוב השחקנים תולים בו יותר מדי תקוות שהוא יעשה את הבלתי ייאמן, במקום להפעיל אותו נכון ולעזור לו. יכול להיות שזה בגלל שכולם יודעים שבסוף האשמה תלך לקטן?

נורה אדומה: דרור קשטן

לא ברור על סמך מה בונה התקשורת ציפיות לקראת המשחק מול יוון. הנבחרת של קשטן, צריך לומר את האמת, לא נתנה עד היום ולו משחק אחד גדול. לא סיפקה אפילו רמז לכך. זה תהליך נסיגה מתמשך מאז הקדנציה של גרנט שלא מפסיק לרגע. כאשר מצפים למשחק היסטורי של קבוצת כדורגל, חשוב לחפש גרעין לכך בעבר. התחלה של משהו, מחצית נורמלית, 20 דקות מפתיעות, רצף מסוים של מהלכים לא מקריים – ועוד הרבה דברים שלא ניתן היה לזהות בקדנציה של קשטן. עדיין, לדעתי האישית, מדובר במאמן ליגה טוב ומקצועי יותר מגרנט, מאמן שמבין כדורגל הרבה יותר מקודמו בנבחרת, אבל את האמת אי אפשר למרוח. הנבחרת של גרנט מעוררת געגוע כאשר מסתכלים על הנעשה בעידן קשטן.

לכן, אני מציע, כדאי להתחיל לחשוב על חלופה. וכאשר עושים זאת, מתברר שאין יותר מדי אופציות ישראליות טובות חוץ מייטב לוזון. רוני לוי? מאמן מוכשר, אבל חייב - בעיקר לעצמו ולמען הדימוי הציבורי שלו – הצלחה בקבוצה אחרת שהיא לא מכבי חיפה לפני שהוא יכול לחשוב על נבחרת. אברהם גרנט? הוא לא יסכים לחזור ולא בטוח שכדאי – גרנט הוא לא מסוג המאמנים שיכול לחזור לאותה קבוצה פעמיים (לפרטים: לוני הרציקוביץ'). הנבחרת זקוקה יותר מאי פעם למאמן זר: כזה שמבין אבל גם נלחם במנטליות, כזה שיוציא יותר מסך החלקים, כזה שיעורר עניין מחדש בגוף העייף הזה שנקרא נבחרת ישראל, כזה ששחקנים יסתכלו עליו בהערצה וכזה שלא יהיה קטן עליו לאמן כאן. בקיצור, ערס אירופי.

מתברר, חברים, שיש לנו כאן מתחת לידיים אחד כזה: לותר מתיאוס. אח, כמה היינו יותר רגועים אם הוא היה מאמן את הנבחרת מול יוון. היינו מרגישים בערך כמו אוהד נתניה ערב משחק מול מכבי חיפה – יודעים שאנחנו פחות טובים, אבל ממש לא חוששים או חושבים על כך. הייתה לנו נבחרת שמחפשת פתרונות והיה לנו מאמן שהיה מציף את הבעיות שכל כך זועקות לעין – מחויבות ומשמעת של שחקנים, עסקנים שהפכו את הנבחרת לחברת הנסיעות הפרטית שלהם. מתיאוס, מספרים יודעי דבר, מאוד רוצה לאמן את הנבחרת. אחרי שעבר בנבחרת הונגריה ומכבי נתניה, נבחרת ישראל זה בהחלט ג'וב מכובד עבורו. הנבחרת תהפוך למעניינות יותר – גם בעינינו וגם בעיני העולם הגדול. איכותית יותר, כזו שיודעת להכין את עצמה למשימה ולעבוד בדיוק לפי תכנית. יהיו שיראו ברעיון הזה פרובוקציה, גימיק, אבל זה ממש לא כך. הגיע הזמן להתפכח מקשטן הישן ולהצדיע לקשטן החדש. המשודרג. זה שבאמת יכול לעזור לנבחרת לעשות את הצעד הנדרש קדימה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סוכרת

בשיתוף סאנופי

מאחורי הכותרות: נמנום גורלי

נכון לעכשיו, חמישה ימים לפני המשחק הכי חשוב של נבחרת ישראל בשנים האחרונות, התקשורת כבר ירתה את כל התחמושות: פרופילים נפרסו, ראיונות נטחנו, כמעט כל פן בשתי הנבחרות עלה כבר על שולחן הדיונים, המתח נבנה בצורה מדויקת וחכמה, ההזדמנות ההיסטורית להעפיל למונדיאל הודגשה כראוי, אבל הציבור מסרב להתעורר. לא זכור כבר הרבה מאוד שנים משחק גורלי של נבחרת ישראל שזוכה לכל כך מעט עניין בציבור. ממשחק גורלי למשחק גורלי הקהל נוטש את הנבחרת. התקשורת שומרת על הזקפה הלאומית ויוצרת ציפייה כאילו לא עברו 20 שנה ופרנק ארוק הנורא ונבחרת אוסטרליה עדיין כאן, אבל הרבה מאוד אוהדים כבר לא בולעים את הפיתיון ולא נסחפים לקרנבל. הם הרבה מעבר לזה. הקלישאות הישנות כבר לא עובדות עליהם, הכוכבים החדשים כבר לא מרגשים אותם, סיפורי אוטו רהאגל בטח שלא מעניינים אותם. חלק ודאי יעדיפו לראות משחק של ברצלונה במקום, אבל בגלל שאין אחד כזה - במוצ"ש כולנו נשב ונצפה בנעשה באיצטדיון רמת גן שלנו. זה לא אומר שהמשחק הגורלי מול יוון הזיז יותר מדי למישהו ועמד בסטנדרטים של ההיסטריה שהייתה כאן בעבר. משהו במיתוס נשבר. כמו טקס בחירת מלכות היופי או תחרות הקדם אירוויזיון, הדבר היחיד שבאמת מרתק את הצופים זו התוצאה הסופית. עד אז, אפשר להניח להם, שום טריק עיתונאי לא יצליח להעיר את האהבה הישנה.

גם בכותרות

"לשחקני נתניה נמאס ממתיאוס"

המחזור הבא: בית"ר ירושלים – הכח עמידר רמת גן

מבין הסיפורים על בית"ר המצליחה של המחזורים האחרונים לבין מה שראיתם בנתניה, האמת הרבה יותר קרובה לאופציה האחרונה. כולם ממשיכים להיתלות במיתוס הסגל המעולה של בית"ר, מבלי לקחת בחשבון תהליכים כמו שחיקה, עייפות, שובע, כושר לקוי, גיל מתקדם, עמדה מאולתרת. מישהו אמר פעם, לא זוכר מי בדיוק, שכדור הארץ משתנה בכל פעם שגרגר חול קטן זז ממקום למקום, אדרבא כאשר מומנט כמו קבוצת כדורגל עובר אינספור זעזועים. אלא שהתקשורת ממשיכה להתייחס לבית"ר כאילו כלום לא השתנה במומנט, השם עושה את העבודה. ברק יצחקי אמנם משתפר, אבל זה עדיין לא השחקן הנדיר שיצא לבלגיה (בנתניה יצחקי שיחק בעיקר בשביל עצמו, הוא חשב על קשטן ביציע ועל מי אמור לפתוח מול יוון). ברוכיאן עדיין לא מצדיק השוואות למלמיליאן, ואתמול הוא שמר על הרגליים בשביל קשטן. עמית בן שושן הוא שחקן נשמה, אבל קצת אנמי, אפור ונגרר למצבי רוח קודרים. פרננדז לא בעמדה הנוחה לו, וגם ככה הוא לא הזר הגדול שסיפרו עליו בקיץ. זנדברג מאבד מיום ליום כושר משחק, עידן ורד הוא ילד מקסים שזקוק לעוד שנתיים של חישול לפני שיהפוך לדבר האמיתי, וניר נחום הוא בסופו של דבר ניר נחום. לעטר היה עדיף להכניס במקום האחרון את קוזוקין כשאלברז נפצע (הנה עוד הבדל בין המגן הימני של העונה שעברה לעונה), עטר היה צריך לזהות את סימני השובע והשחצנות בקבוצה שלו כבר במהלך השבוע, אבל זה באמת שולי. עם שמיכה כזו קצרה, גם פציעה של אלברז נראית כמו רוח פרצים.

עכשיו אומרים שלבית"ר מצפה רצף הכי קל מבין קבוצות הליגה: תחילה הכח ובני יהודה בבית, אחר כך מכבי פתח תקווה בחוץ, אבל זה לא אומר הרבה. אם יש משהו שהמשחק בנתניה הוכיח זה עד כמה בית"ר ממהרת להאמין למחמאות בתקשורת, עד כמה היא שבעה ובאמת בטוחה שהיא הכי טובה והכל תלויה בה. בית"ר יכלה בקלות, למרות הקושי הבסיסי בכך, לנצח בפעם השלישית את אותה קבוצה העונה, אבל ספיחי הזחיחות מנעו ממנה להרתיע את נתניה ועוררו את החיה החבויה בקבוצה של מתיאוס. דווקא את המשחקים הכי טובים שלה העונה, בית"ר נתנה עם הגב לקיר. כאשר לחבורת הכוכבים היה מה להוכיח. כאשר כולם בטוחים שבית"ר הולכת לנצח, כמו מול נתניה, כמו מול הפועל תל אביב בבלומפילד, היהירות מרימה ראש, השחצנות גובה מחיר, וחושפת את רוב הבעיות. רק הפחד של הליגה מהשם הזה בית"ר וחוסר האונים של הקבוצות היריבות, לא נותנים לזה ביטוי מוצדק יותר בטבלה. אם אתם רוצים למנוע מבית"ר אליפות, תמשיכו לדבר על הרצף הקל שמצפה לקבוצה עד למשחק בקרית אליעזר במחזור האחרון. אם תתמידו, לא בטוח שזה יהיה כבר משחק קובע לשתי הקבוצות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully