תמונת מצב

למעט בית"ר ירושלים, הפועל תל אביב מביאה הכי הרבה קהל מבין רביעיית הצמרת. גם אתמול (שבת), למרות שהאדומים הגיעו אחרי שתי מפלות רצופות, הם הביאו יותר צופים ממכבי חיפה, שמסורתית נחשבת פופולרית יותר. גם אתמול, האווירה בבלומפילד היתה שמחה וגועשת כיאה לקבוצה שרצה לאליפות, להבדיל מהנעשה בקרית אליעזר, שם רגילים לאליפויות מרשימות יותר. למה זה קורה? תסתכלו על האישה, תסתכלו על הילד, ותראו את הניצוץ

בשנים האחרונות קוננו מנהליה ההיסטוריים של בני יהודה על כך שהקבוצה מתקשה לגדל דורות חדשים של אוהדים, שהשכונה מלאה בעובדים זרים, ובנים של אוהדים שנולדו מחוץ לשכונה לא יהפכו להיות אוהדי בני יהודה. אלא שהתמונה הזאת מוכיחה שזה לא ממש נכון, שיש על מי ועל מה לבנות, ומורשת עוברת מאב לבן גם ביד אליהו, ראשל"צ או איפה שהילד הזה גר. נקווה רק שהוא יתמיד ויהיה נאמן יותר מאלו שלא באו אתמול לעודד את בני יהודה. והיו לא מעט כאלו שפתאום התייאשו

מרוב שאנו רגילים לקטול את הכדורגלן הישראלי על כך שהוא עצלן ומפונק, אנחנו שוכחים מתי להצדיע לאלו שכן עושים את העבודה שלהם בצנעה. כאלה שלא מדברים עליהם בתור היהלומים של האליפות שבדרך, כאלה שאבק הכוכבים לעולם לא ייגע בהם, אבל כאלה שאף פעם לא יראו בכך תירוץ. בשבת ערך אנטבי את הופעתו ה-300 במדי הפועל ת"א וזכה לטקס הוקרה. המגן השמאלי, הוא ולא אחר, מדמה את פני הקבוצה. מצד אחד כישרון מוגבל, ומצד שני שקט וניסיון שמסתירים את החולשות

אם יש שחקן, חוץ מאנטבי, שמספר את סיפור ההצלחה של הפועל ת"א, זהו בן לוז. שחקן שרק בעונה שעברה נראה כמו אנקדוטה היסטורית לכישרון שהיה פעם, פתאום מרים את עצמו מחדש, מבין מה שחקן בגילו צריך לעשות והופך לבורג במכונה (להבדיל מהפליימייקר הטוטואלי שגדל להיות). עוד דוגמה ליש מאין שגוטמן עשה בהפועל תל אביב. בן לוז, שלעולם יזוהה עם מכבי ת"א, אמר פעם שהוא הרגיש הרבה יותר טוב בהפועל. מתברר שזו לא היתה אמירה מהשפה אל החוץ

הנה שניים שעשו הרבה רעש בשבוע האחרון - דין מורי, המוזמן הטרי לנבחרת, וסמואל יבואה. אתמול התברר להפועל תל אביב שהיא יכולה לנצח ולכבוש פעמיים גם בלי יבואה, ושאולי לא היה צריך למהר להחזיר אותו להרכב. אבל השאלה המרכזית היא טיפה אחרת: למה היו צריכים מאמני ומנהלי הפועל ת"א לדבר סרה ביבואה, כשכמה דקות שיחה איתו סגרו את הסיפור. למה להשפיל בן אדם עוד לפני שהגן על עצמו, ולמה זה מזכיר יחס חשדני דומה לשחקנים גדולים אחרים שעברו בעידן מוני הראל

שופט כדורסל בכיר אמר פעם ש"אם אתה רוצה שהשופטים לא יכריעו את המשחק, תנצח אותו בעצמך". לגיא לוזון היו הרבה טענות לקוון אייל חתוכה על הפנדל של הפועל ת"א, אבל זה לא מה שהפסיד לבני יהודה את המשחק. בני יהודה נראתה מול הפועל כמו בימים האפלים שלה: מתרפסת, מוותרת. במקום להריח את המשבר של הפועל ולנצל אותו, בני יהודה נתנה להפועל להריח את הפחד שלה. 0:3 במשחק הקודם? מקרי בהחלט. השליטה האדומה בדרבי הקטן היא מוחלטת

אם הפועל ת"א תזכה באליפות, שחקן העונה צריך להיות וינסנט אניימה. זו לא רק הבצורת בה מצוי סמואל יבואה, זו לא רק היכולת או היציבות של השוער הניגרי, זו קודם כל התרומה הקבוצתית. אניימה עושה את השחקנים לידו לטובים יותר, ומוסיף פלפל מכיוון לא צפוי לסיפור שלו: יש לו כבר שני שערים העונה. שוערים שיודעים לכבוש זה לא דבר שכיח בכדורגל העולמי בכלל ובטח לא בכדורגל הישראלי

הפועל תל אביב אוהבת להשוויץ במפעלות החינוך שלה, אבל המפעל הזה יעמוד למבחן אמיתי דווקא בשבוע הקרוב: האם הקבוצה לא תטאטא את התקיפה המכוערת של אניימה על קובי מויאל, או שהיא תפחד לצאת נגד הכוכב הגדול שלה ותוכיח גם משהו לגבי ההחלטות שלה בפרשת יבואה? עם כל הכבוד להשקעה של האדומים בנוער, זו תהיה ההשקעה האמיתית: להראות לילדים שאנשים שמתנהגים כמו אניימה צריכים להיענש בחומרה

בשנה שעברה זכה יניב מזרחי לכמה רגעי תהילה, כשהביא את בית"ר/שמשון תל אביב לחצי גמר הגביע, בו נכנע להפועל תל אביב רק בפנדלים. במחזור הבא, מול מכבי פתח תקוה, הוא יקבל הזדמנות נוספת. מזרחי יודע שלא משנה איזו יכולת יציג, הוא יחזור אל הספסל לאחר השעייתו של אניימה, אבל הנקודות שיביא (או שלא יביא) במשחק החוץ הקשה יכולות לעשות את ההבדל במירוץ האליפות ולהחתים גם את השם שלו על התואר. הזדמנות של פעם בחיים

המשחקים האחרונים של בני יהודה הוכיחו שהיינו צריכים להמתין קצת לפני שהכרזנו על הקבוצה השמחה והקהל ההוגן. לאותו אוהד בתמונה אין קשר לקללות לעבר אוהדי סכנין או לאיומים על הקוון במשחק מול הפועל תל אביב, אבל הדאגה על פניו מלמדת שבני יהודה היא עדיין קבוצה דואגת שלא תמיד מעריכה את זה שהיא כבר הרבה מעבר למאבקי ההישרדות. יאללה, תחייכו, לא קרה כלום. ככה לא תצאו מהמשברון גם בעוד חודש