עדיין רחוק מהבאר

הקלישאה טוענת שהליגה הלאומית היא הליגה הכי מעניינת בארץ, אולי כי הקלישאה עוקבת אחרי הליגה המפתיעה הזו מהעיתון של יום א. הקלישאה גם טוענת שאוהדי הפועל באר שבע לא מסתדרים עם גיא לוי כאילו שאוהדי קבוצת כדורגל הם קולקטיב בעל דעה אחת. אבל הקלישאה כאמור לא צופה במשחקים ולא בגלל שהיא לא מנסה. בכל יום שישי מחדש היא מכינה לעצמה כוס קפה, מתיישבת מול הטלוויזיה ומהנהנת לעצמה בהסכמה כשעמיחי שפיגלר או איציק זוהר לא מבינים מה האוהדים של באר שבע רוצים מגיא לוי. קצת אחרי שמתחיל המשחק ולמרות הקפה, היא מרגישה שזה קורה לה שוב - העיניים נעשות כבדות, היא מנסה להילחם בזה, אבל מבינה שזה חסר סיכוי. זה חזק ממנה ובאיזור הדקה ה-10 היא נרדמת. הפרשנים של ערוץ הספורט מנסים להבין למה אורן ניסים פלימייקר ולמה זה נראה כל כל רע, אבל הקלישאה עמוק בתוך השלאף שטונדה של יום שישי. איך אפשר להבין כך מה באמת מרגישים בבאר שבע?

הרגעים הכי מעניינים בימי שישי בוסרמיל הן מסיבות העיתונאים של אחרי המשחק, אז מתחיל המופע של גיא לוי , מופע שלמרבה השמחה מועלה בהמשך לאתר האינטרנט הרשמי של הקבוצה. באחת מאותן מסיבות עיתונאים, הסביר גיא לוי שלא הגיע לבאר שבע כמאמן אלא על מנת ליצור הוויה חדשה ועל הדרך הוא גם מאמן. להגנתו של לוי ואי אפשר לזלזל בכך, יש לאיש ראיית עולם ברורה ומוצקה. הוא דרש וקיבל את כל הסמכויות המקצועיות במועדון ואט אט כל מי שערער על דרכו דולל החוצה, האחרון שבהם היה הדובר אייל חטב. באין כיסי התנגדות ובהסתמך על תמיכתה של אלונה ברקת (שמגדירה מחדש את האמירה "המאמן קיבל את הכלים שביקש" בה היה משתמש קודמה בכדי להסביר למה פיטר את המאמן האחרון), דומה שדרכו של לוי להגשמת חזון סלולה. השאלה היא האם דרכו נכונה ולא פחות חשוב מכך האם דרכו מתאימה למועדון כמו הפועל באר שבע. האם באמת התוצאות האחרונות מצביעות על מגמה חיובית או שמא מדובר באשליה. לוי, כאמור, מנסה ליצור הוויה חדשה, רק שמדובר בהוויה מנותקת לחלוטין מזו של המועדון. מדובר בניסוי יומרני, אולי יומרני מידי. ניסוי שמספק לאחרונה כמה תוצאות לא רעות, אבל צועד על אותו מסלול רע.

כשאתה מנותק מהוויה הקיימת, אתה לא מזהה את הרעב הגדול להישגים ותארים שיש בבאר שבע. רעב כל כך גדול, עד שאפילו גביע הטוטו של הלאומית היה שווה קרנבל קטן. ברקע השמחה הגדולה של אלפי באר שבעים ואלונה ברקת אחת ויקרה. אלא שלוי ניסה לצנן התלהבות והסביר שנעים כאן יותר מדי בין סקנדל לפסטיבל (אמירה שיש בה מן האמת), והוסיף שהגביע ישמש כמתקן לעטים. העיסוק באמירה לאחר מכן כמעט כרגיל היה שטחי ועסק באמירה של לוי ולא באג'נדה שמאחוריה. האיש החזק במועדון אמנם התנצל עליה בשל העובדה שפגעה באנשים, אבל לא חזר בו מהתוכן שמקפל בתוכו אידיאולוגיה מסוכנת – רוחו של המועדון אינה חשובה כמו מצב רוחו של המאמן. אידיאולוגיה שהייתה שווה דיון קצת יותר רציני, אך כמעט כרגיל אצלנו היא זוקקה לגיא לוי נגד האוהדים ולהפך.

יתכן שלוי גם לא מודע לחשיבות שבה רואים בבאר שבע את האמירות שלו בתקשורת. אמירות ששמות את הפוקוס על החלק שמקלל ומתעלם כמעט לחלוטין מלא מעט כאלו שמעודדים ועוד רבים יותר שלא מקללים. במודע או שלא, התייחסות שלו מסייעת למתג את הגוף האמורפי המכונה הקהל של באר שבע בצורה שלילית, כזו שתואמת את הדימוי התקשורתי השלילי של הבאר שבעים. אולי בגלל שהאימפולסיביות פגעה בו יותר מכל כשחקן, מנסה לוי המאמן לנתק ככל האפשר את הרגש מהמשחק. לדעתו, העומס הרגשי הוא זה שמונע מהפועל באר שבע לעמוד ברגעי הלחץ.

לאחרונה החל לוי להיפגש בצורה מצומצמת עם אוהדים. באחת הפגישות, כשטען בפניו אחד האוהדים שהוא לא מרגיש שהשחקנים משחקים בשביל האוהדים, ענה לוי שזה נכון ושזו הוראה שלו. "אני מבקש מהם לשחק בשביל עצמם". לוי גם דורש משחקניו לחגוג את השערים בצורה מאופקת. אביתר אילוז שאיבד את האיפוק ורץ אל גיא לוי באמוק אחרי שקדוסי כבש שער ניצחון בדקה ה-90, זכה לדחיפה .

לוי מתייחס להפועל באר שבע כאילו זה מועדון שקם אתמול ולא זכה בכלום לפניו. בשנה הבאה, לידיעתכם, תחגוג הפועל באר שבע 60. במהלך השנים התחלף הסמל מספר פעמים, הקבוצה לבשה חולצות בשלל צבעים ושיחקה בכל מיני מערכים, רק דבר אחד נשאר מהימים של מרכוס אברג'יל ועד היום –החיבור בין הקהל לשחקנים. המחויבות הזו שנמצאת בקבוצות כדורגל מרוחקות, מחויבות שלעיתים מתורגמת גם ללחץ. אבל אלמלא החיבור הרגשי הזה קשה להאמין שאחרי 30 שנה עם גביע מדינה אחד ושלושה מתקנים לעטים, יגיעו 7,000 איש למשחק בית מול הרצליה ורמת השרון בליגה השנייה. רק בשישי האחרון 1,000 אוהדים הגיעו למכתש כשיש שידור חי בערוץ פתוח, הרבה יותר מאשר הכמות שהביאה המארחת הפועל ר"ג. קוראים לזה תשוקה וכל כולה עניין של רגש. בלעדיה הפועל באר שבע היא עץ מיובש.

בשבועות האחרים יש תחושה שמשהו השתנה. האמת היא שזה בעיקר בגלל הפער מאחי נצרת, פער שתורם לשקט. ניצחון אחד בדקה ה-90 על עכו והתפוצצות על רעננה עשו פלאים, מה גם שהכדורגל שהוצג לאחרונה לא היווה עילה לתביעה על נזק בלתי הפיך לשמו של המשחק.

ואולי התחושה נובעת גם מכך שבכל זאת אפשר לזהות גרף שיפור. לאחרונה, כאמור, החל לוי להיפגש עם אוהדים. לצד כאלו שיצאו מתוסכלים, ישנם לא מעטים שחשים יותר הבנה לדרך שהוא מנסה ליישם. גם ההרכבים איתם עולה הקבוצה נראים הרבה יותר מפוקסים. מעבדת הניסיוניות צמצמה את פעילותה ואם עד לפני כשבועיים אורן ניסים נצפה כקשר עושה משחק, בשבועות האחרונים קשרים של ממש משחקים בקישור וחלוצים של ממש משחקים בהתקפה.

אז האם מכאן גיא לוי והאוהדים ירכבו יחד אל השקיעה? ייתכן, אם כי סביר יותר להניח שלא. הרבה פעמים יש בארץ נטייה להתעלם מהעובדה שלחלק מהמועדונים יש מורשת משחק. אלי גוטמן לא יתאים לבית"ר ירושלים ולא כי הוא אשכנזי, בדיוק כשם שהוא יתאים להפועל תל אביב בלי קשר לגרמניותו. עניין של אידיאולוגית משחק.

בדיוק בשל כך הניסיון של לוי למחוק את הזהות הנוכחית וליצור בבאר שבע קבוצת כדורגל עם מנטליות פינית, עלול להתנגש עם הזהות הנוכחית של הפועל באר שבע. עניין של זמן ולגמרי לא מאבק של טובים נגד רעים, כי החיים יותר עמוקים מקלישאות וסלוגנים. נשאר רק לקוות שאם אכן יתרחש הפיצוץ הבא, הוא יקרה אחרי שנצליח לברוח מאי השדים של הליגה הלאומית