אמאל'ה, אליפות

כפי שאתם מבינים מהמחזורים האחרונים, אנחנו דווקא לא מפחדים מאליפות. לא מהמילה ולא מהדבר עצמו, אלא רק ממה שיהיה אחר כך. תבינו: איך אנחנו בכלל יכולים להרשות לעצמו את הזכות לייצג את המדינה במוקדמות ליגת האלופות? עם מי? עם מתן בראשי? עם קובי מויאל? עם עידן ורד? בחודש יולי אנחנו בכלל צריכים להיות בבית משפט, להתחנן על נפשנו בפני השופט ולבקש שישאיר את משוש חיינו קיים, למי יש זמן להתאמן? בחודש יולי לא יהיה לנו כסף לכרטיס טיסה לקפריסין, שלא לדבר על מענק אליפות לשמעון גרשון. אין לנו כבר כוחות נפשיים לעוד בושה.

בינינו, יותר מאשר שאנחנו רוצים לזכות באליפות, אנחנו לא רוצים לראות את הפועל תל אביב עושה זאת. לרובנו, אירופה אף פעם לא עשתה את זה. לא הרגשנו חלק מהיבשת הזו, ותמיד נעדיף ניצחון על מכבי והפועל תל אביב, על פני ניצחון יוקרתי בליגת האלופות. אם פעם אחת לא הצלחנו להשתלב באירופה, אם פעם שנייה לא הצלחנו להשתלב באירופה, כנראה שאנחנו לא מתאימים להיות באירופה. חוץ מזה, מה נשיר אחר כך? קופנהגאן עולה באש? אם תיקחו מאתנו את העול הזה, אולי נחשוב לעזור לכם במה שאתם לא מיומנים מספיק: לקחת אליפות. בינתיים, תנו לחשל את שמוליק קוזוקין בשקט.

"אני ממש מאושר, מדובר בהגשמת חלום. זה מגיע לאוהדים הנפלאים שליוו אותנו לאורך העונה. יש כאן סגל מצוין, ועם מספר שינויים קוסמטיים נקווה לחזור על ההישג גם בעונה הבאה ואולי אף להעפיל לליגת האלופות". כך נשמע מאמן צוהל במהלך ראיון אליפות ממוצע, וכך קרוב לודאי יגיב אלישע לוי, כמובן בתוספת המנטרה הקבועה שהוא לא שלם בלעדיה: "יש לנו שילוב נהדר של ותיקים וצעירים". את האשליה הזו צריך למנוע. זו לא מכבי חיפה. זו לא תהיה אליפות של מכבי חיפה. אליפות בעונה כה חלשה - עונה בה המנצחת תהיה הזוכה מן ההפקר - צריכה להדליק נורות אזהרה לקראת ההמשך. ובסגל כמו של מכבי חיפה, יש לאפסן את הדיבורים על עתיד ורוד ולהתחיל לעבוד.

אבני הבניין שהונחו עוד בסיום הקדנציה של רוני לוי וחוזקו במלט אצל ממשיכו, התגלו לצערנו כתוצר שיטת הפל-קל, ברות קריסה. מה ניקח איתנו לעונה הבאה? את גולסה וגדיר, שמלבד הבלחות לא ניצלו את ההזדמנות שנקרתה בדרכם? את הזרים שנטמעו בבינוניות הקבוצתית? או את הכדורגל האפור שמשכיח איך פעם - ממש לא מזמן - עוד הנפנו בגאווה דגלי ברזיל ביציע כדי להבהיר לכולם מה אנחנו מצפים לראות על הדשא? נשארנו עם הקעקועים של רפאלוב. את הצורך הנואש לתואר אפשר לספק על ידי זכייה בגביע - מרגשת יותר וכזו שבשוך החגיגות מחזירה אל קרקע המציאות - אליפות עלולה לעלות ביוקר.

אין דבר שמטריף אותי יותר באחיי האדומים מהלוזריות המובנית שטבועה בהם. השנאה עם החצי קריצה להצלחות; החיבה לכישלונות, ההלקאה העצמית - אני מתעב אותן כמעט כמו את אבי נמני. אני מת שניקח אליפות, שנדרוס את הליגה בסיבוב השלישי, שגוטמן יחתום לעוד שלוש שנים ושתיווצר כאן שושלת אמיתית שתהיה פקטור בכדורגל הישראלי גם בשנים הבאות. מה שכן, אני לא אעמוד - ברמת המתח, לא ברמת הרמייה - בעוד עונת שרוכים (עונה חשובה ומשמעותית בעיני יותר מהדאבל של 2000).

מצטער, אבל אני פשוט לא בנוי לחרא הזה של מתחים במחזור האחרון, חישובי הפרשי שערים והסתמכות על קבוצות נטולות אינטרס. תשכחו מזה - בשם הספורטיביות אף אחד לא ייתן כאן פייט אמיתי. לא אעמוד בשברון הלב והתנפצות התקוות שהחלו להיבנות עם השליטה בדרבי וה-0:4 על בית"ר ומתחילות כעת להיסדק. לא אסבול את הראיון עם שמעון גרשון, שיספר על איך התאושש מהעלבונות שספג מגאידמק ואיך זה לשם שינוי להיות בצד שלוקח אליפות בשנייה האחרונה (ולצורך העניין גם אין לי ממש כוח להכתרה של יניב קטן ככדורגלן העונה). יהיה לי הרבה יותר קל אם כמו ב-2003 ננשור איזה מחזור-שניים לפני הסוף מהמרוץ ונתחיל להסתכל על העונה הבאה. כי אוהד אמיתי לא חי מהכדורגל, הוא חי מהתקווה. ואז, בלי נדר, נדרוס.

בזמן האחרון אני שומע מרעיי אוהדי נתניה את הסברה הבאה (לדעתי מתיאוס התחיל את הדיבור): אנחנו לא ניקח אליפות אך ורק מטעמים מנטאליים. אנחנו מספיק טובים, אבל חסר לנו את הקילר אינסטינקט של קבוצה שהולכת על תואר. את מתיאוס אני יכול להבין: הוא עורך כאן אקספרימנט, שתכליתו להוכיח כי כל חבורת שחקנים, כלשהי, אקראית, יכולה להיות קבוצת צמרת בליגה בדרג הישראלי. שכל הזרים הם בעצם אותו הדבר ואפשר להחליף שישים בעונה, שלא צריך אימוני טרום עונה וגם לא אמצע שבוע עם מאמן, ששליו מנשה הוא טוב כיניב קטן, שאוראל דגני יכול להיות דדי בן דיין, שרובן עובד... טוב, עד כאן.

כמו שקורה לא פעם עם תיאוריות, גם זו נכונה, רק בדיוק הפוך: ההסבר לכך שמכבי נתניה נמצאת בכלל בקטגוריה הזו, של ארבעת המועמדות לאליפות כאילו, הוא רק אווירתי; זה מועדון עם וייב לא רע, בתהליך צמיחה כל שהוא, עם איזה איזון נכון בין היומרות, לגודל המגרש, להשקעה, לקהל. הסיבה שנתניה לא תזכה, למרות כל זאת, באליפות, היא מעט יותר אקזוטית: מדובר בקבוצת כדורגל די מזופתת! עם שחקני כדורגל לא כל כך טובים! המשחקים שלה- חרופ אחד ארוך! גם ביחס למתחרות- והתחרות אינה קלה! עם כל הכבוד לזכייה במונדיאל, וביורו, וב- 19 אלף דברים אחרים, מתיאוס לקח על עצמו כאן אקספרימנט טיפה יומרני.