קשה לחשוב על אכזבה גדולה יותר העונה מהטורונטו רפטורס, שתיכננו לאיים על אריות המזרח, חלמו להשתחל לסיבוב השני ולהמשיך לצעוד במעלה שרשרת המזון של המזרח, אבל מוצאים עצמם חודש לסיום העונה במקום ה-14 והלפני אחרון בקונפרנס (24 ניצחונות ו-44 הפסדים), שבעה וחצי משחקים שלמים מאחורי המקום השמיני, בו נאחזת בעור שיניה מילווקי. לפני הרפטורס ממוקמים להם גם הסיקסרס שאיבדו את אלטון ברנד ופיטרו את מאמנם מוריס צ'יקס, הבולס שנשענים על רוקי בעמדת הרכז ועל עוד אחד בעמדת המאמן, הפייסרס שאיבדו את השחקן השני הכי טוב שלהם (מייק דאנליבי) לשני שליש עונה, ואפילו הניקס שמתעניינים כמעט אך ורק במה שיקרה איתם בעוד שנתיים ומתעקשים לא לשמור על אף אחת מיריבותיהם.
חיצי הכישלון הקולוסאלי של הקנדים הופנו עד כה כלפי המאמן (שפוטר) סם מיצ'ל, ואחר כך כלפי מחליפו המאכזב ג'יי טריאני, וגם כלפי הג'נרל מנג'ר ג'רי קולאנג'לו, על שהוא צפוי לאבד את שירותיו של הסופרסטאר כריס בוש בקיץ הבא, בדיוק משום שנכשל בבניית קבוצה שתרוץ לגבהים של הפלייאוף. הרי למה לו לסופרסטאר כמו בוש להישאר בקבוצה שאינה הולכת לשום מקום? באופן די תמוה אף אחד לא טרח לשאול את השאלה האם הסיבה שהרפטורס תקועים קשורה ליכולת של אותו מי שמתקרא סופרסטאר. האם יש בכלל הצדקה לכך שהוא מוזכר באופן תדיר ברשימת הכוכבים הגדולים של הליגה? האם הוא ראוי היה להיבחר העונה על ידי המאמנים למשחק האולסטאר?
עד הקיץ הבא
אם נשווה את הסגל שסביבו לזה שסביב שאר הכוכבים הצעירים של ה-NBA נגלה כמה אמיתות לא מחמיאות על הפורוורד המוכשר. הוא מוקף בחוזה קלדרון ובאנתוני פארקר היעילים, שיחק לצד האולסטאר לשעבר ג'רמיין אוניל וכיום חולק לצד אולסטאר לשעבר אחר, שון מריון. אנדריאה ברניאני נהנה מעונת פריצה מרשימה (20 נקודות ב-51 אחוזים מהשדה, 6 ריבאונדים וחסימה וחצי מאז הטרייד של אוניל). מהספסל עולים ובאים ג'ייסון קפונו, ג'ואי גראהם, רוקו אוקיץ' ואחרים.
האם הסגל שדווין וויד סוחב למקומות ארבע-חמש במזרח חלש יותר? האם דוויט הווארד נהנה מכמויות כישרון שמצדיקות פער של 26 משחקים בין המג'יק ולראפס? וגם אם נכוון נמוך יותר - האם אנדרה איגודאלה, שלהבדיל מבוש איננו אולסטאר, עושה פחות עם יותר? החבילה שלו כוללת יכולת הגנתית לא יציבה ולא אחידה, יד טובה מחצי מרחק, זריזות עם הפנים לסל אך חוסר יכולת פיזית לשלוט בפוסט בעקביות. אלו אינם נתונים של פרנצ'ייז פלייר.
זאת ועוד, בשנתיים בהן הגיע בוש לפלייאוף (אשתקד עם מאזן לא מרשים של 41:41) ראינו ממנו הרבה דברים, אבל בטח שלא סופרסטאריות. פעמיים הוא הודח בסיבוב הראשון, בשישה משחקים על ידי ניו ג'רזי הנחותה ובחמישה מהירים על ידי אורלנדו. נגד הנטס, עם גבוהים כמו מייקי מור, ג'ייסון קולינס וג'וש בון, הסתפק כוכב הראפס ב-17 נקודות ב-40 אחוזים מהשדה. מול דוויט הווארד הוא אמנם רשם מספרים נאים, אבל לרוב פינה את הבמה במאני טיים לקלדרון, ולא השכיל להפוך לכוח דומיננטי שלפחות יאריך את הסדרה מעבר למינימום.
ולמרות זאת, בקיץ הבא יהיה בוש שחקן חופשי וידרוש מהמעסיק הבא שלו חוזה מקסימום. לפי כל הדיווחים אין לו כל כוונה לחתום על הארכת חוזה בטורונטו, ויש שאומרים שינסה לחבור לוויד או ללברון כדי לבנות צמד בלתי עציר. האמת היא שזו תהיה העמדה בה בוש ימצה את יכולתו עד תום - ככינור שני לכוכב גדול שסוחב את הקבוצה. זה מה שהוא עשה באולימפיאדה (סיים כקלעי השישי בנבחרת), וזה מה שהוא צריך לעשות גם בליגה. אין טעם לחכות שיתפתח למשהו שהוא לא, ואין בושה בלא להיות בנוי להיות פרנצ'ייז פלייר. אם אכן יבחר בוש להיכנס לתקופה החשובה בקריירה שלו כסייד קיק למלך או לפלאש, כנראה שזה יהיה משום שהוא יודע מה שרבים עדיין מתכחשים לו, וטוב לו למי שמודע למגבלותיו.