רוכב על הסוס. השחור

אחרי שבשבוע שעבר סקרנו את הקונטנדריות, הגיע הזמן לבחון את הקבוצות שיכולות לעשות להן צרות. למרות שמאז האולסטאר עבר פחות מחודש, זו היתה תקופה משמעותית מאוד לקבוצות הדרג השני, ובעיקר תקופה בה מספר קבוצות מגישות מועמדות מלאת פוטנציאל לתפקיד הסוס השחור. השבוע נעסוק במזרח.

אל רוב הקבוצות המעניינות במזרח (וגם אל כמה לא מעניינות) כבר התייחסנו, אבל לאחרונה פורץ שם סוס חדש-ישן שרק לאחרונה מקבל די יחס. מאז הטרייד שהביא למיאמי את ג'רמיין אוניל וג'מריו מון במקום שון מריון ומרקוס בנקס, משהו טוב קרה לדווין וויד. לא שהיה חסר לו לפני כן, אבל אלה המספרים שלו ב-12 משחקים מאז החלפת השחקנים - 36 נקודות ב-56.3 אחוזים מהשדה, 1.8 שלשות ב-43 אחוזים, 10.3 זריקות עונשין ב-86 אחוזים, 5.6 ריבאונדים, 10.5 אסיסטים, 2.8 חטיפות ו-1.3 חסימות. שלוש שנים לאחר שהוליך את ההיט לאליפות, חוזר וויד ליכולת ההיא, ואף מתעלה עליה.

עם מספרים כאלה והצגה גדולה בכל פעם שהוא עולה על הפרקט, פלאש צובר מומנטום רציני כמועמד ל-MVP. הוא נעזר בכך שהוא סוחב קבוצה נטולת כלים למקום החמישי במזרח, אולי בדרך למקום הרביעי. אבל עם כל הכבוד לתארים אישיים, ההישג הגדול באמת שלו הוא שהוא השיב את מיאמי לרלוונטית. אין ספק שבוסטון וקליבלנד יעדיפו לקבל כל יריבה אחרת במזרח, רק לא את וויד בכושר כזה.

הוא מפחיד לא רק בגלל היכולת הבלתי רגילה כרגע. הוא מפחיד כי הוא כבר עשה את זה פעם אחת מול יריבות עדיפות. אמנם אז היה לצידו את שאקיל, אבל קשה לשכוח את הגמר מול דאלאס בו כולם כולל הדיזל זזו הצידה למשחק של אחד נגד חמישה. לא כדאי לתת לשנתיים עמוסות הפציעות שעברו מאז להמעיט ביכולתו, מה גם שהוא רק השתפר מאז. לאחרונה הוא הוסיף לרזומה קליעה יציבה משלוש, מה שהופך את המשימה לסגור אותו לקשה אף יותר, לאור העובדה שאי אפשר למנוע ממנו לחדור כאוות נפשו וכעת גם אי אפשר לתת לו מטר מאחורי הקשת. תוסיפו לזה אסיסטים וחטיפות ברמות כריס פוליות, לא רק שהוא לא נופל מלברון ג'יימס וקובי בריאנט - הוא נראה השחקן השלם ביותר מבין השלושה והראשון מבינהם שהייתי לוקח למשחק פלייאוף מכריע, למרות שרוב השחקנים והג'נרל מנג'רים מעדיפים באופן מסורתי את מספר 24, ובפער ניכר.

השבועות האחרונים אולי ישנו את דעתם של כמה. החטיפה ושלשת הניצחון הענקית מול שיקגו, הסלים הגדולים בבוסטון, ההתמדה, כל כלו השיבו את וויד לגבהים אליהם הגיע ביוני 2006, רק שכעת הוא גם מדויק מיותר מבחוץ וגם חזק ומחושל יותר.

אז איך היכולת הפנומנלית הזאת קשורה לטרייד שהביא את אוניל ומון? היא קשורה. מאז הטרייד מיאמי הפכה מקבוצה חלשה, ובעיקר לא מאוזנת, עם יותר מדי שחקנים שיושבים על אותה משבצת ומעט מדי שחקנים בשאר המשבצות, לקבוצת כוכב ורול פליירס קלאסית. ג'וניל ומון, שהשתלט בקלות על תפקיד הסמול פורוורד הפותח, הם שני שחקני הגנה נהדרים בעמדות שההיט זקוקים להם, בעיקר ג'וניל שמשמש כעוגן הגנתי בתפקיד הסנטר. קודם לכן היו ההיט אחת מקבוצות הריבאונד וההגנה בצבע החלשות בליגה, אבל לא עוד.

העזיבה של מריון, מצדה, פינתה ליודוניס האסלם, השריד הנוסף מימי האליפות, את תפקיד הפאוור פורוורד הפותח. בעמדת הפוינט גארד ממשיך להפתיע לטובה הרוקי מריו צ'אלמרס. כאשר השחקנים סביבו טובים יותר, מתאימים לו ומפוזרים נכון מבחינת עמדות ויכולות, הפלאש יכול להביא את כל היכולות שלו לידי ביטוי ולהתחיל להאמין שנבנית סביבו חבורה שניתן לקחת רחוק.

פתאום יש למיאמי חמישייה הגנתית קלאסית - צמד הגארדים החוטפים הטוב בליגה (וויד וצ'אלמרס מספקים ביחד 4.3 חטיפות למשחק), סנטר שנותן 2 חסימות בממוצע והרתעה בצבע, ושני פורוורדים שמתמחים בשמירה אישית - מון על שחקני חוץ והאסלם על שחקני פנים. מבחינה התקפית, סביב וויד יש בעיקר קלעים טובים מבחוץ. האסלם מתמחה בקליעה מחצי מרחק, ובמקומו עולה מהספסל הרוקי (המאכזב) מייקל ביזלי שקטלני כמעט מכל טווח, צ'אלמרס ומון קוברים שלשות בכיף, וכשהם נחים עולה מהספסל דקוואן קוק, קלע השלשות הטוב בליגה. עם החבורה הזאת סביבו, קשה לבצע דאבל טים על וויד בלי להיענש מיד, וללא דאבל טים המצב כנראה חמור הרבה יותר.

האם זה יכול להספיק לסנסציה מול קליבלנד או בוסטון? רוב הסיכויים שלא. למרות התקופה הטובה, מיאמי הפסידה לאחרונה פעמיים לקליבלנד, שנראתה פשוט גדולה עליה. את בוסטון הווידים דווקא ניצחו, אבל זה היה ללא קווין גארנט ורייג'ון רונדו.

בוסטון בריאה וקליבלנד הן שתי קבוצות הגנה גדולות שיודעות לשמור על הצבע שלהן בלי להפקיר את קו השלוש. אבל אם יש מישהו שמסוגל לערער אחת מהשתיים הללו, וויד הוא האיש. הסיכוי של מיאמי להפתיע היה גדל אם היה ליד וויד עוד כלי התקפי משמעותי (ביזלי כנראה יתפתח לאחד כזה בשנים הקרובות), אבל גם ככה מדובר בסוס שחור פוטנציאלי קלאסי.

אלמלא הפציעה של ג'מיר נלסון, אורלנדו היתה מוזכרת בכתבה על הקונטנדריות, למרות שהשיטה שלה (הרכב נמוך והתבססות על קליעה מבחוץ) נכשלה באופן מסורתי בפלייאוף. בעיקר כי היה בה משהו שנתן תקווה לכך שהיא מסוגלת לשנות את המשוואה הלא מוצלחת הזו. היכולת של דוויט הווארד לחפות על החסרון בשחקן פנים נוסף וכוח האש של נלסון, רשאד לואיס והידו טורקוגלו נראו כמו שילוב קטלני, בעיקר לאחר שנלסון הפך לשחקן מאני טיים איכותי והצטרף בכך לטורקוגלו. בלי נלסון, וההצטרפות של רייפר אלסטון לא משנה את המצב, המג'יק נראים דומים מדי לקבוצה של שנה שעברה, מה שהופך אותם לקבוצת עונה רגילה נהדרת שתיפול מול המשוכה הרצינית הראשונה בה תיתקל. מכיוון שהמשוכה הראשונה עשוייה להיות דטרויט, זה יכול להיגמר בהדחה מוקדמת מהצפוי בסיבוב הראשון.

החניכים של סטן ואן גנדי יכולים לשאוב אופטימיות מכמה נקודות. ראשית, הווארד יותר טוב העונה, בעיקר בכל הקשור להרתעה בצבע, המערכת עובדת כבר שנה שנייה, כך שרוב הדברים מתקתקים על אוטומט, והשחקנים המשלימים נראים יותר טוב מהשנה שעברה. זה מתחיל במיקאל פייטרוס המוכשר ונטול כושר קבלת ההחלטות, דרך הרוקי האתלטי הנהדר קורטני לי, ועד ג'יי ג'יי רדיק שמתחיל להראות מה הוא יודע (לצלוף שלשות, למי ששכח) ואפילו עד מרסין גורטאט, שבמערכת של אורלנדו מתפתח לסנטר לגיטימי ומעלה ב-NBA. אבל האופטימיות האמיתית צריכה להיות קשורה לעתיד ופחות לסיכויים להפתיע כבר השנה.

משהו טוב קורה לדטרויט מאז הפציעה של אלן אייברסון. בדיוק כמו במקרה של מיאמי, יותר מדי שחקנים על אותה משבצת זה מתכון בטוח לא לקבל דבר מאף אחד מהם. בלי AI, חזר ריפ המילטון לעניינים ולקח על עצמו את ניהול המשחק עם 7.6 אסיסטים למשחק, רודני סטאקי חזר ליכולת מלפני חודשיים וטיישון פרינס חזר לעשות מה שהוא עושה כל מרץ - להעביר הילוך. יחד עם הופעתו הפתאומית של אנתוניו מקדייס כמשאבת ריבאונד ברמות דניס רודמניות, זה הספיק לשישה נצחונות בשמונה האחרונים, כולל ניצחון על בוסטון מינוס גארנט ושניים על אורלנדו. עם ההצלחה הזו שבה של האופטימיות.

ובכל זאת, החבורה הנוכחית לא תספיק ליותר מצ'אנס לא רע לסיבוב שני אם הם יקבלו את אורלנדו בראשון. כדי להפתיע את קליבלנד או בוסטון הפיסטונס צריכים אקס פקטור אמיתי. מה שמחזיר אותנו לתשובה. אייברסון הגיב נכון לפריחה של דטרויט בלעדיו כשאמר שלא תהיה לו בעייה לעלות מהספסל, ואז הגיב עוד יותר נכון שנמנע עד כה מלשוב ולשחק. אם וכאשר יבריא מהפציעה בגב, שיש מי שמאמינים שהיא דמיונית, הוא סוף סוף יגיע לעמדה שמתאימה לו בשלב הזה של הקריירה - תוספת לקבוצה שרוב הזמן מסתדרת בלעדיו.

אם החמישייה תשמור על משחקים צמודים, אולי AI ידאג להכריע אותם במאני טיים. זה כנראה לא יקרה, ההיסטוריה שלו לא נותנת סיבה להניח שזה יעבוד, אבל הפוטנציאל שטמון בסיטואציה החדשה הזו לא מאפשר להתעלם מהאפשרות.

אטלנטה היא לא ממש סוס שחור, אולי סוס פוני אפור (כהה) שבצירוף נסיבות נדיר יכול להדהים את כולם. שתי הסיבות לכך שאטלנטה נמצאת כאן הן שהיא קבוצה שלא מפחדת מאף אחד אצלה בבית, והוכיחה זאת גם בפלייאוף שעבר וגם השנה, ושג'ו ג'ונסון חזר לאחרונה לכושר הפנטסטי בו פתח את 2008/09, אולי הכוכבים עומדים בקונסטלציה המתאימה לסנסציה. הסיבות לכך שההוקס עודם סימן שאלה הן שמרווין וויליאמס היעיל כנראה גמר את העונה, שג'וש סמית' ממשיך לריב עם המאמן מייק וודסון ולתת עונה בינונית להחריד, ובעיקר שקשה למצוא מי שיהמר עליה במפגש הסיבוב הראשון הצפוי מול וויד והחמים.