וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

אנגליות או לא להיות

דור בלך, אנגליה

13.3.2009 / 17:22

הסרקזם של פרגי, הכנות של רוני, הצ'יפס שבניון סידר לי ובעיקר השנאה ליריבה המקומית. דור בלך נסע לראות את יונייטד וליברפול בליגת האלופות, וגילה שהרבה יותר חשוב להן המשחק ביניהן בליגה. ככה זה כנראה בשתי ערים שנאבקות על זהות

בין השורות, עבור לא מעט אנשים, משחקי ליגת האלופות של מנצ'סטר יונייטד וליברפול היו רק המתאבן לדבר האמיתי: המפגש בין השתיים, שאמור להכריע את גורל אליפות אנגליה. עוד לפני שהספקתי לסיים את כוס הבירה הראשונה שלי בפאב "הקופ", אחרי שלא הצלחתי להשיג כרטיס להצגה מול ריאל, אפשר היה לחוש במתח. מתח לקראת שבת. הדרכון הישראלי זיכה אותי מייד בכינוי "בניון" והשער שכבש במשחק הראשון בברבנאו מזכה אותי בצלחת צ'יפס חינם. “אל תהרוס לעצמך את החוויה ותלך מחר למשחק של סקאם יונייטד", מייעץ לי הברמן כמה דקות אחרי שריקת הסיום. “הם גרועים יותר מהחיזבאללה או מי שזה לא יהיה שאתם נלחמים בו עכשיו".

איפה תיאטרון החלומות?

את הבשורה שאושר לי כרטיס למשחק של יונייטד נגד אינטר קיבלתי קצת לפני השריקה למחצית ומה שנראה כמו נצח, במשחק המשמים בין בית"ר ירושלים למכבי פ"ת. האפור נעלם בין רגע, ותוך 48 שעות המטוס נחת באנגליה. בערך חצי שעה לאחר שהרכבת צפונה עוברת ליד הקשת המפורסמת של וומבלי, עמוסה באיטלקים, ספרדים ושאר עמי העולם, רובם בדרכם למשחקי ליגת האלופות, מתגלה אנגליה האמיתית. זו שלא תראו בסרטים של יו גרנט אלא בסדרות של ה-BBC. זו שמשתקפת בשיריהם של מוריסי ודמיאן אלברן. עם כל הכבוד לאווירה וההילה המיוחדת של לונדון, היא ברובה לא דומה לאנגליה. היא מטרופולין רב לאומי ותרבותי, פחות בריטית בתכליתה.

שעתיים מאוחר יותר, לאחר אינספור שדות עמוסים לעייפה בצאן וילדים המשחקים במגרשי כדורגל ורוגבי מאולתרים, ואיזורים מתועשים עם סקס אפיל של ווין רוני, המבטא הקוקני החביב נעלם ואתה מגלה שהאיטלקית והספרדית מובנות לך הרבה יותר מהאנגלית במבטא הצפוני. ולא רק המבטא שונה, מנצ'סטר נראית כמי שעושה הכל כדי להיבדל מהבירה המנוכרת. האוטובוסים כחולים, הרכבת העירונית מעל האדמה ורוב החנויות הן בריטיות ולא חלק מרשתות בין לאומיות. הרי יש מעט מאוד תיירים במנצ'סטר שלא קשורים ליונייטד, ואלה שבאים הם או אוהדי הקבוצות היריבות או אוהדי הצלחות - עשירים ומפונקים שהורסים את הזהות המנקונית הייחודית של המקום. מבחינת המקומיים זה בסדר גמור אם הם יידרסו.

תחנת "אולד טראפורד" של המטרולינק – תחנת ארלוזרוב בהשוואה אליה נראית כמו מפלצת אולטרה מודרנית ויוקרתית. אפילו שלטי ההכוונה לא מתרשמים יותר מדי מכך שהם מכוונים לאחד מהאצטדיונים המפורסמים בעולם. גם מחוץ לתחנה האפרוריות ממשיכה לשלוט כשהדבר הבולט ביותר הוא המפעל של "קלוגס", וגם הוא מבנה סולידי למדי. כמה מטרים לאחריו מתגלה "אולד טראפורד", אבל משום מה הוא מרשים הרבה פחות מהמצופה. מסתבר שזה איצטדיון הקריקט העירוני בעל השם המקורי. שלוש דקות מאוחר יותר ותיאטרון החלומות מתגלה במלוא עוצמתו.

מי זוכר את הריקוד?

כמו במקרה של ליברפול, אליה תכף נגיע, גם במנצ'סטר מתנהל מאבק יומיומי בין הזהות המקומית והמסורת, לבין הזוהר והקוסמופוליטיות של הקבוצה. מאבק שהוא בבחינת הליכה על חבל דק, מבלי להסתכל למטה. המון מדבקות הקוראות "לאהוב את היונייטד, לשנוא את גלייזר", מקדמות את בואך לאצטדיון, אבל האמת היא שהקבוצה של עיר הפועלים הפכה עוד הרבה לפניו לפרנצ'ייז אמריקאי לכל דבר. הסיורים מתוקתקים וחנויות המזכרות הפזורות במקום עובדות ללא הפסקה. בדרך אל מסיבת העיתונאים אתה נתקל בלא פחות מ-10 חדרי אוכל, כל אחד מהם בגודל של חדר אוכל בבסיס צה"לי גדול למדי. “זה לעובדים של המועדון. אלוהים יודע שבשביל ה-11 שמשחקים על הדשא ומקבלים משכורות עתק, קורעים פה את התחת מאות אנשים בשביל שכר מינימום", מסביר עובד שבדיוק מסיים ארוחת בוקר מאוחרת. “אבל עדיף לעבוד כמלגזן פה ולא במפעל אחר. פה לפחות אתה לובש את הסמל של היונייטד".

כמה דקות אחר כך, ואל חדר מסיבת העיתונאים נכנס האדם ששומר על הזהות והמסורת יותר מכולם, אלכס פרגוסון. “המאזן שלי מול מוריניו לא מעניין אותי", אומר הסקוטי הוותיק בעיניים בטוחות. “היין האיטלקי ידוע ברחבי העולם, ואני בטוח שמחר בערב אני אוכל להתענג על אחד". כשהשאלות הופכות לצפויות יותר, פרגוסון לא מתבייש להפגין שעמום תוך לעיסת המסטיק האגדית. כשפטריס אברה משחרר קלישאה לאוויר ואומר כי "המטרה שלנו היא לנצח", האביר לא חושש גם לצחוק על המגן שלו. “באמת? המטרה לנצח? זה חדש".

שלוש שעות עוברות והמופע שנתן פרגי מאפיר עם כניסתו של מוריניו למסיבת העיתונאים של אינטר. המיוחד מגיע עטוף בצעיף ומתנצל על כך שהוא חולה. “אבל זה לא יהרוס לי את החוויה של לשחק פה. בפעם הראשונה שהגעתי לפה, וניצחתי, התרגשתי. היום אני מרגיש פה כמו בן בית מרוב הפעמים ששיחקתי פה בארבע השנים האחרונות. אני מכיר פה את כולם, כולל את הגנן שנתן לי טיפ באיזה צד הדשא יותר טוב כי הוא מקבל יותר שמש".

מוריניו מחליף שפות מאנגלית לאיטלקית, דרך פורטוגזית וספרדית ומצליח להרשים בכל אחת ואחת מהן. “אני לא זוכר כלום מהניצחון הראשון שלי פה עם פורטו", הוא משיב על השאלה הצפויה. “ישבת בדיוק באותו מקום", מפציר בו אחד העיתונאים. “באמת? אם אתה אומר", הוא משיב בנונשלנטיות ומסכים לפרט רק על כך שזה בהחלט ניצחון שבנה לו את הקריירה ושאת הריקוד על הקו הוא עדיין זוכר. זה לא ממש עזר לו.

sheen-shitof

מאריכים את האקט

כך תשפרו את הביצועים וההנאה במיטה - עם מבצע בלעדי

בשיתוף "גברא"

מה הטלפון של אבא שלך?

השעון מראה כי כבר כמעט ארבע אחר הצהריים. עיתונאי מקומי שואל אותי אם אני מגיע למשחק של ליברפול מול ריאל. “הלוואי, אין לי כרטיס", אני משיב. “תגיע ותתקשר אלי כשאתה שם, אני מכיר כמה אנשים, אולי אפשר לארגן משהו". לקראת חמש הגעתי לתחנת הרכבת ברחוב ליים שבליברפול. עיר הנמל, שעד לפני כשנתיים לא הייתה שונה במיוחד ממנצ'סטר, עברה רמונט כללי לרגל בחירתה כבירת התרבות האירופאית ל-2008 ונראית כמו שילוב בין לונדון למנצ'סטר, שאוהדי היונייטד הכתירו כ”בירת התארים האירופאית” בתגובה. הכל מסומן ומאיר פנים לתיירים, החנויות בין לאומיות, מרכזי הקניות גדלו וארינות חדשות הוקמו.

אבל האווירה עדיין אנטי ממסדית ואנטי קפיטליסטית כיאה לעיר שחלק נכבד מתושביה חי על קצבת אבטלה. גם כאן, המאבק על הזהות וההיסטוריה, הוא תמידי. כשאני ממהר בניסיון לתפוס מונית לאנפילד, תופס אותי אדם אשר גילו נושק ל-60 מלמעלה, עם שיער אפור ומפוזר כשמספר השיניים בפיו גדול רק ממספר המילים אותן אני מבין במשפט ממוצע במבטא הסקאוזרי שלו. קוראים לו ביל (“כמו שנקלי, חבר"), הוא שונא את הביטלס (לדעתו הם התמסחרו כשיצאו לסיבוב ההופעות בארה"ב), הוא מפגין נגד עיריית ליברפול (שבנו על נהר המרסי. “הם נהיו חזירים כמו כל המדינה הזאת") ומעל לכל הוא מחרים את ליברפול. “הם תמיד היו חמדנים, אבל מאז ששני הקאובויים המאוננים האלה הגיעו זה נהיה בלתי נסבל. אתה יודע כמה עולה כרטיס רק כדי להיכנס למוזיאון שלהם? 10 פאונד! אם אני אתקשר עכשיו לאבא שלך ואגיד לו שאתה בכלל חשבת לשלם עשירייה כדי להיכנס למוזיאון מסריח על קבוצת כדורגל, אתה תשמע את הצעקות עד לכאן גם בלי הטלפון".

ביל, אולי כי סתם כי לא היה לו מה לעשות, נידב את עצמו להתלוות אלי לאנפילד. “הספסרים המזדיינים האלה לא יתעסקו עם סקאווזר כמוני". בדרך הוא סיפר לי למה לדעתו בניטז לא טוב (“הוא מתאים רק לאירופה, אנחנו נשחט את החזירים הספרדים האלה הערב, אבל נפסיד בליגה לכל מיני קבוצות קטנות כמו האל") ושיבח את האומה הישראלית על הבאתם לעולם של אבי כהן ויוסי בניון. לו, כמו להרבה אוהדי ליברפול, המשחק הבאמת חשוב הוא בכלל מול יונייטד. המשחק על אנגליה. אנגליה שהוא אהב.

מי לא רוצה להיות בצד המפסיד?

שלוש שעות לפני המשחק בין מנצ'סטר לאינטר, חשבתי שאהיה הראשון באצטדיון, אבל לפחות 5,000 איטלקים כבר היו שם, נהנו מהחיים והצטלמו במשתנות הציבוריות שנפרשות לאורך הרחובות המובילים לאולד טראפורד בימים של משחק. מוריניו רוקד על הקווים עוד לפני שריקת הפתיחה, אבל בסיום האיטלקים מפסידים. לא שזה מפריע להם לצאת מצוחצחים בחליפות ערב אלגנטיות ונעלי עור, כשרובם מסרבים להתראיין. ווין רוני יוצא ראשון, לבוש בטרנינג מרופט וסניקרס לבנות שלא מתאימות לחליפת האימונים. כמו כלה ביום חתונתה, הוא עובר בין כמאה העיתונאים שנוכחים במקום, ומפתיע בכך שלא נתלה בקלישאות אלא עונה מהלב לכל שאלה אותה שמעה כבר קרוב ל-50 פעמים בחצי השעה בה בילה עם הכתבים. “אני מליברפול כך שאני יודע בדיוק מה משמעות המשחק הזה. שאלוהים ישמור אני לא רוצה להיות בצד המפסיד אף פעם".

אם רוני נראה כמו מנצ'סטר או ליברפול של ימי ילדותו, כריסטיאנו רונאלדו שיוצא מייד לאחריו הוא יותר לונדון מהביג בן. הוא מגיע מגולח ומבושם, לבוש בג'ינס מעוצב, חולצה מחויטת, עגיל יהלום נוצץ וכובע שעיצב בעצמו ונמכר תמורת כ-400 שקלים בחנויות המורשות. החיוך שלו זחוח והמבט שלו יהיר. התשובות שלו קצרות ומתנשאות וקלישאתיות יותר ממנו. “אסור לנו להוריד את הרגל מהגז עד שנבטיח זכייה בכל התארים".

בתחנת אולד טראפורד מתקבצים מעל ל-2,000 אנשים. החשמלית שמגיעה יכולה להכיל לכל היותר 300 אנשים בדוחק רב. אם בלונדון הסדרנים המנומסים היו מסבירים כי בקרוב תבוא אחת נוספת ואין צורך להידחק, במנצ'סטר הם דוחפים את הנוסעים האחרונים מתוך ה-600 שנכנסו פנימה כדי שהדלתות יוכלו להיסגר, כאילו היה זה סרט אילם בשחור לבן. אמנם הקרון היה צפוף מכדי שמישהו יוכל לזוז, אבל לא היה שם אוהד יונייטד אחד שלא שר. בהתחלה זה עוד היה על הקבוצה, לקראת תחנת אוקספורד המרוחקת כ-10 דקות נסיעה משם, כל השירים היו כנגד הסקאווזרים השנואים. נראה לי שאני אחפש את ביל מחר, אולי הוא יצליח לסדר משהו הפעם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully