להתבגר ולהתגבר

בעולם העסקים אומרים שמי שלא יודע להפסיד - לא יודע להרוויח. בעולם הספורט, בו לפתע הרווח הוא שולי והניצחון הוא העיקר, אומרים שמי שלא יודע להפסיד - לא יודע לנצח ואני אומר - ככה באופן כללי - שמי שלא יודע להפסיד לא יודע ללמוד ולהשתפר ויותר מהכל, מי שלא יודע להפסיד לא יודע ליהנות.

הורים לילדים מכירים את התופעה. לרוב ילדיהם פורשים מהמשחק במצב של פיגור או מזלזלים בכוונה ואם לא, הם מתחילים לצרוח, לבכות ו/או להרביץ . גם האחיין שלי היה כזה. לא היה מצב שהיינו נותנים לו להפסיד במשחק או תחרות כל שהיא. כשהיה בן ארבע שיחקנו להנאתנו - כך לפחות חשבתי - סטנגה בפארק. במצב של 8:9 לזכותי הבנתי שהנאה כבר אין פה ממזמן כי הילד היה בטירוף ועל סף התמוטטות עצבים מהמחשבה שעוד גול והוא הולך הביתה עם הפסד.

האמת? באותו רגע עברו לי מחשבות בראש שאני צריך לגמור את החוצפן הקטן וללמד אותו הפסד מהו, אבל החלטתי לוותר ולהתייעץ בעניין עם הוריו בהקדם. כבר זמן רב שההורים חלוקים בדעתם, האמא ייעצה להמשיך ולרחם עוד קצת עד שיגדל, אבל האבא לא הסכים לוותר. עד גיל שש הילד רווה מספר הפסדים אך היו אלו הפסדים בתחרויות בהן ידע כי אין לו כל סיכוי, כמו משחק כדורסל על סל גבוה מול ילדים בני 13 או תחרות צלילה מולי. מעט לאחר יום הולדתו השישי ולאחר שהוא הזמין אותי בשחצנות לבוא ולקבל ממנו בראש ב- NBA בפלייסטיישן, הבנתי כי הגיעה העת לזעזוע.

חמש דקות לסוף המשחק הוא עוד הוביל ב- 20 הפרש תוך כדי שהוא מתנהל בשחצנות ויהירות מהזן הגרוע מכל. ילד חמוד בן שש הצליח להעלות לי את הסעיף ולמספר דקות התעלמתי לחלוטין מגילו הצעיר ונפשו הפגיעה והתחלתי לתת בראש. הטקטיקה הייתה פשוטה והתגלתה כמזהירה : בכל פעם שהוא נוגע בכדור, אני עושה עבירה ושולח אותו לעונשין. שם, על הקו, הילד קרס. החטאה אחרי החטאה שלחה אותי במהירות למתפרצת וסל קל בצד השני וכך הלוך ושוב עד ששבע שניות לסוף כבר הובלתי בנקודה והווריד הגולש על מצחו של הילד נראה כמו נהר הירדן בימים גשומים אלו.

הייתי בטירוף והילד היה על סף קריסת מערכות כללית. כשנרגעתי לרגע וסקרתי את המצב, הבנתי שהגיעה השעה להרפות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. שבע שניות לסוף הנחתי לילד לקחת זריקת ניצחון שאותה הוא החטיא ואז זה התחיל. 10 דקות הוא עמד וצרח עליי שאני שקרן ורמאי, תוך כדי שאני מחזיר לו שילמד להפסיד ויתאמן על העונשין, מה שגרם לעוד חצי שעה של בכי נוראי שבמהלכו אביו נכנס הביתה, נעץ מבט של זעם בי ובאשתו וסינן : "אמרתי לכם כבר מזמן שאסור לכם לתת לו לנצח כל הזמן, עכשיו הכל מתפוצץ לנו ולו בפרצוף".

יום אחרי התקרית כבר התקשר אליי הילד : "אורי, מתי אתה בא לשחק? התאמנתי על העונשין". חמוד, כמובן שגם במשחק הזה הוא הפסיד, אבל הוא מיד ביקש גומלין. תחרותי הילד, אבל לפחות למד להפסיד.

הפועל אוסישקין, שלא הפסידה משחק רשמי מיום היווסדה אי שם בשלהי קיץ 2007, הגיעה למשחק הרשמי ה-50 בתולדותיה, המשחק הראשון מבין שניים בחצי גמר גביע האיגוד, ולמדה גם היא הפסד מהו. אבל אנחנו, בהפועל, כבר רווינו אין ספור הפסדים משחר ילדותינו. ההפסד אינו זר לנו ולמרות שאף אחד לא אוהב להפסיד, אנחנו מקבלים אותו באהבה כי תמיד ידענו שמתישהו זה יקרה, ואומרים שכל מה שקורה, קורה לטובה ואת מה שלא קורה לטובה, צריך לקבל באהבה.

ביום חמישי הקרוב משחק הגומלין, נגד הקבוצה היחידה אי פעם שניצחה את הפועל אוסישקין, מה לא תבואו לראות?

(הפועל אוסישקין - מכבי פ"ת, 19.2, 20:30 באולם הספורט בהדר יוסף)