רוח מזרחית יבשה

הימים שבהם אטלנטה שלטה ללא עוררין בבית ה-NL מזרח נראים היום רחוקים מאוד, כשכבר שלוש שנים הברייבס מדשדשים בעוד הבית הופך לזירת התגוששות כמעט בלעדית בין ניו יורק מטס לפילדלפיה פיליז. בשנתיים האחרונות הצליחו הפיליז להקדים את המטס לראשות הבית (או אם תרצו – המטס נתנו לפיליז לסיים לפניהם) ושנה שעברה אף עשו הפיליז את הצעד הנוסף, כשהם מביאים את גביע הוורלד סירייס לבית, לראשונה מאז המארלינס של 2003. אותם מארלינס, למרות תקציב נמוך ומכירות חיסול, מצליחים להעמיד כל שנה קבוצה מתחרה, שגם השנה תעשה חיים קשים לגדולות של הבית, זאת בניגוד לוושינגטון נשיונאלס, שלא משנה עם איזה תקציב הם עובדים, יצליחו בכל שנה לשבור שיאים חדשים של עליבות.

מאזן בעונה שעברה: 70:92, מקום ראשון בבית ואליפות

מי היה מאמין שהפיליז יגיעו למחנה האימונים השנה כאלופים, בפעם השניה בסך הכל במאה השנים האחרונות? שילוב של ניסיון, התקפה מוכחת ובולפן מעולה הצליחו להביא לעיר האחווה תואר אליפות ראשון מאז 1983 ובפילדלפיה כנראה מאמינים בקלישאה שהרכב מנצח לא מחליפים, ועל כן שמרו כמעט על כל סגל האליפות משנה שעברה, בשאיפה להיות לקבוצה הראשונה מאז היאנקיז של תחילת האלף לזכות באליפות שנתיים ברציפות.

בהתקפה, למעט בורל שעזב (טמפה ביי) והוחלף על ידי ראול איבנייז שהגיע מסיאטל, הרי שהשינוי המשמעותי היחיד יהיה חוזה 54 מיליון הדולר של ריאן הווארד, שימשיך לחבוט להומראנס באותו קצב רצחני (48 שנה שעברה) שבו הוא מנסה להרוג זבובים (199 סטרייקאאוטס בכל אחת מהשנתיים האחרונות). את המשולש הקטלני של פילי ישלימו, כמו בשנה שעברה, צמד הדאבל פליי הטוב בליגה - צ'ייס אטלי שצפוי לחזור לפתיחת העונה מניתוח לפציעה במותן שהציקה לו כל החצי השני של עונה קודמת, וג'ימי רולינס הנפלא שלמרות גילו ממשיך להיות אחד הלידאופים הטובים במשחק.

גם בהגשה אין הפתעות גדולות – קול האמלס הצעיר הוא כבר מזמן לא רק פוטנציאל, ובמיוחד אחרי הפלייאוף האחרון אין סיבה לא להחשיב אותו לאס לכל דבר. הבעיה היא שאחריו יש לפילי רוטציה שלקרוא לה רעועה יהיה אנדרסטייטמנט, כשברט מאיירס וג'ו בלנטון ייתחרו בינהם מי פחות יציב, וג'ימי מוייר סתם בן מאתיים (ועדיין קיבל חוזה לשנתיים. כבוד!). בהיעדר יציבות בהגשה הפותחת ייאלצו בקבוצה עם הכינוי הכי פחות מקורי בעולם להעזר יותר מתמיד בבולפן המשובח שלהם שכולל את ג'יי סי רומרו, צ'אד דורבין וריאן מדסון וכמובן את הקלוזר בראד לידג', שאחרי שנתיים קשות ביוסטון, פורח מחדש בפילי וסיים את השנה שעברה עם מאה אחוזי שמירה.

אז מה יהיה? בשנה האחרונה נהנו בפילדלפיה מרצף אירועים מושלם כשההתקפה תקתקה, הפיצ'ינג עשה את העבודה והבולפן היה קרוב למושלם, משהו שאפילו מנג'ר בינוני כמו צ'רלי מנואל לא הצליח להרוס. לפילי יש מספיק כלים להגיע לפלייאוף גם השנה (אם כראש בית או כווילד קארד) אבל זכיה באליפות שניה ברציפות תהיה כבר קשה בהרבה. 95 ניצחונות ומקום בפלייאוף.

מאזן עונה שעברה: 73:89, מקום שני ב-NL איסט

אם בפילי הצליחו שנה שעברה להסיר מעצמם את תווית הלוזרים שדבקה בהם שנים ארוכות (בכל זאת, המועדון היחיד בהיסטוריה של הספורט שהצליח להפסיד עשרת אלפים משחקים) הרי שהמטס רק הגדילו את ה-L שצמודה להם למצח ולקרוס שוב בישורת האחרונה. זה אמנם לא היה דרמטי כמו איבוד שבעה משחקי יתרון בשבועיים האחרונים של העונה, כמו ב-2007, אבל גם בשנה שעברה כשלו המטס מלהיכנס לפלייאוף במשחק האחרון של העונה, כשניצחון היה שולח אותם לפחות לקרב על הווילד קארד עם מילווקי (שאותו היו, קרוב לודאי, גם כן מפסידים).

הרבה סיבות היו לקריסה הזאת, אבל העיקרית שבהן היתה קריסתו של הבולפן, גם כתוצאה מפציעתו של הקלוזר בילי ווגנר, שפשוט לא הצליח להחזיק בשום יתרון, גדול ככל שיהיה. המטס ניגשו בפגרה לטפל באופן מיידי בבעית הבולפן שלהם, והחתימו את פרנסיסקו רודריגז, שיאן השמירות החדש של הליגה עם 62 כאלו שנה שעברה במדי האיינג'לס, ולאחר מכן אף הביאו בטרייד את ג'יי ג'יי פאץ, הקלוזר של סיאטל, כדי שישמש סט-אפ איכותי לקיי-רוד. הראשון להנות מהשינויים הללו אמור להיות יוהאן סנטנה, שנתן עונת סיי יאנג לכל עניין ודבר בשנתו הראשונה בקווינס, עם ERA מינימלי של 2.53, שתורגמו ל-16 ניצחונות בלבד בגלל בעיות הבולפן. בשאר ההגשה הפותחת לא אמורים להיות שינויים גדולים, וזה לאו דווקא חדשות טובות לאוהדי המטס, כי אוליבר פרז וג'ון מיין הם לא בדיוק סמל היציבות ומייק פלפרי עדיין צעיר ולא בטוח שיוכל לעמוד בלחץ הניו יורקי. וזה עוד לפני שדיברנו על המגיש החמישי, שם יתפללו המטס שנשאר לפרדי גרסיה משהו במיכל.

למרות בעיות מסוימות בליינאפ (לואיס קסטייו לא עומד בציפיות בבסיס שני ועמדת הלפט פילד לא ממש מבטיחה), הרי שהמטס עדיין יכולים לסמוך על החובטים שלהם שימשיכו לעשות את העבודה – אחרי הפציעה של איירוד, דיוויד רייט הוא כרגע שחקן הבסיס שלישי הטוב במשחק, קרלוס בלטראן וחוזה רייס יעילים כרגיל ואפילו קרלוס דלגאדו חווה עונת קאמבק מפתיעה ובמטס יקוו שיוכל להמשיך ביכולת הזאת גם באיצטדיון החדש.

אז מה יהיה? בשנה שעברה הייתה זו הפעם הראשונה מזה 12 שנים בלי נציגה בפלייאוף מהתפוח הגדול, והשנה כששתי הקבוצות עברו לאיצטדיונים חדשים, כישלון נוסף יהיה בלתי מקובל. לכן אולי תהיה קבוצה מניו יורק שתשחק באוקטובר, אבל למרות כל השינויים בפגרה, זאת לא תהיה המטס. 85-90 ניצחונות ואיבוד הפלייאוף ביום האחרון של העונה.

מאזן בעונה שעברה: 77:84, מקום שלישי בבית

המארלינס מעולם לא התביישו למכור את השחקנים הטובים שלהם למרבה במחיר, כשהם סומכים על חוות הגידול שלהם למלא את החוסרים, אבל אפילו האופטימיסטים ביותר לא חשבו שאחרי ששלחו לדטרויט בפגרה של עונה קודמת את מי שהיו לכאורה החובט והמגיש הכי טובים שלהם (מיגל קבררה ודונטרל וויליס) יצליחו המארלינס לא רק להישאר באותה רמה, אלא אף לאיים בצורה ממשית על ראשות הבית - אבל זה בדיוק מה שקרה. הנלי רמירז התפתח לשורטסטופ ההתקפי הטוב במשחק (ממוצע 301, 33 הומראנס, 125 ריצות ו-35 גניבות), חורחה קאנטו עבר עונת קאמבק ודן אוגלה הוא שחקן הבסיס השני הכי טוב בליגה שאתם לא מכירים (32 הומראנס, 97 ריצות, 92 ריצות מוכנסות). גם בהגשה אין שמות גדולים, אבל ריקי נולסקו שפרץ עונה שעברה, ג'וש ג'ונסון שחזר מצוין מפציעה קשה ועוד כמה חבר'ה צעירים כמו כריס וולסטד ואנדרו מילר, מרכיבים רוטציה שרחוקה מלהיות נוצצת אבל צפויה לעשות את העבודה, במיוחד בדולפינס סטדיום הידידותי למגישים.

בפגרה השנה נחו בפלורידה, יחסית לשנים קודמות, כששלחו בטריידים רק את שחקן הבסיס הראשון מייק ג'ייקובס (32 הומראנס שנה שעברה, אבל אחוזי חבטה מתחת ל-250) לרויאלס ואת המגיש סקוט אולסן הסולידי לנשיונאלס. בצד החיובי של השינויים, קמרון מייבין, שהגיע מדטרויט באותו טרייד לפני שנתיים, צפוי לעלות למייג'ורס ולאייש את עמדת הסנטר פילד כשגם המגיש אניבל סאנצ'ז, שהגיע ביחד עם הנלי רמירז מהרד סוקס וכבר הספיק לזרוק נו-היטר במייג'ורס, צפוי לחזור מפציעה קשה ולתפוס את עמדת המגיש החמישי.

אז מה יהיה? העזיבה של ג'ייקובס תפגע מעט ביכולת ההתקפית, אבל בסך הכל אותו הרכב שהיה שנה שעברה ימשיך לרוץ גם השנה, ועם שיפור ביכולת ההגנתית (שלישית בליגה בארורים אשתקד), אפשר לטעון שאחרי שעברו שש שנים מאז האליפות הקודמת, הגיע שוב זמנם של המארלינס (זכו באליפות ב-97 ו-2003) גם השנה. 85-90 ניצחונות ו-ווילד קארד.

מאזן בעונה שעברה: 90:72, מקום רביעי בבית

ימי הזוהר של הברייבס הגדולים משנות התשעים הולכים והופכים לזכרון רחוק, מהשלישיה הגדולה של מאדוקס-סמולץ-גלאבין נותר רק האחרון (וגם הוא כבר מזמן בדמדומי הקריירה שלו) אחרי שגם סמולץ שוחרר וחתם בבוסטון רד סוקס . אחרי עונה קשה, רוויה בפציעות, עשו באטלנטה ניסיונות כנים לשפר את הקבוצה בפגרה אבל נכשלו פעם אחר פעם להביא שחקנים משמעותיים, כשטרייד על ג'ייק פיבי עם סן דייגו לא צלח, איי ג'יי בארנט העדיף לחתום ביאנקיס ורפאל פורקל הבריז בשניה האחרונה לטובת הדודג'רס. באין להם ברירה, נאלצו באטלנטה להסתפק בפרסי ניחומים בדמותם של דרק לואו וחבייאר וסקז שימלאו את החורים העצומים בתחילת הרוטציה של הברייבס. בהתקפה, ימשיכו באטלנטה לקוות שצ'יפר ג'ונס לא יהיה פצוע יותר מדי (לא סביר) וימשיכו להתבסס על הסגל משנה שעברה – יונל אסקובר, קלי ג'ונסון, בראיין מק'אן וג'ף פרנקור – כולם שחקנים טובים אבל לא סופרסטארים, בנוסף לשחקני רכש לא מרשימים בדמותם של גארת אנדרסון וקייסי קוצ'מן.

אז מה יהיה? דרק לואו הוא אחד הפיצ'רים הכי אנדרייטד במשחק היום וצ'יפר, כשהוא בריא, עדיין פוגע בכדור בקצב רצחני, אבל השניים האלה לא מספיקים כדי להפוך את אטלנטה למתמודדת אמיתית, במיוחד עם כל כך מעט עומק. 75 ניצחונות.

מאזן בעונה שעברה: 102:59, מקום אחרון בליגה

כנראה שבוושינגטון לא שמעו שמשנה מקום משנה מזל, כי כבר שלוש שנים חלפו מאז נטשו הנשיונלס (לשעבר אקספוס) את מונטריאול ועברו לבירה, אפילו איצטדיון חדש הם פתחו בשנה שעברה, אבל דברים רק הולכים ונהיים גרועים בדי סי. לאחר שיפור מסוים ב-2007 – 73 ניצחונות ומקום רביעי בבית (טוב, הכל יחסי בחיים), התדרדרו הנשיונלס בחזרה למקום האחרון בבית וסיימו את העונה עם המאזן הגרוע בליגה כולה. כמו המארלינס, גם הנשיונלס סובלים מתקציב נמוך במיוחד, אבל בניגוד לקבוצה מפלורידה, אין להם שום יכולת מוכחת בגידול שחקני בית ולעתים נותר רק לתהות האם בכלל קיימת אצלם מחלקת סקאוטינג.

גם השנה יציגו הנשיונאלס אוסף של פיסחים, צעירים לא מוכחים וסתם כאלה שאף אחד אחר לא רוצה, כשאדם דאן היה הרכישה הבולטת באוף סיזן, והוא צפוי לחבוט ל-40 הומראנס הרגילים שלו, יחד עם כמויות מסחריות של סטרייקאאוטס. לצידו בליינאפ נמצא את ריאן צימרמן, שכנראה כבר לא יתפתח לסופר סטאר שציפו ממנו, את לאסטינג מילדג' ואלייז'ה דוקס, שניים עם שמות הרבה יותר מוצלחים מיכולת המשחק שלהם (לפחות כרגע) ועוד מרעין בישין כמו כריסטיאן גוזמן וג'יזס פלורס. גם בהגשה אין יותר מדי בשורה – דניאל קבררה (בולטימור בעונות קודמות) וסקוט אולסן (פלורידה) הצטרפו לג'ון לאנן ושון היל ואמורים לחזק מעט את הרוטציה, ואם אתה סומך על קבררה לחזק משהו, כנראה שמצבך לא הכי טוב בעולם.

אז מה יהיה? למרות ההרכב האנמי והתקציב הנמוך, תחושת הבטן שלי היא שנראה פריצה מצידם של מספר שחקנים – אלייז'ה דוקס וצימרמן, למשל, ושהנשיונאלס יעשו יותר רעש ממה שמצפים מהם. זה אמנם לא ייגמר במאזן חיובי, אבל 70 ניצחונות יהיו הישג יפה.