כולם עובדים על כולם

בהישרדות, כך למדתי לאחר התמכרות בלתי נשלטת וחסרת מעצורים לעונה השנייה, מצליחים לשרוד לאו דווקא החזק, היפה, הליצנית או זה שעוזר לכולם, אלא האסטרטגים, להלן: התחמנים, תוקעי הסכינים בגב ושוברי הבריתות. אין מצפון ואין נעליים, הם באו לנצח משחק ובדרך למיליון הם ידרכו על מי שצריך ויסבנו את מי שצריך. גם עסקני הכדורסל בארץ הבינו שללא סבון הם לא יצליחו להתקדם או אפילו לשרוד במשחק, רק הבעיה היא שאצלם החזק הוא כמעט תמיד השורד האחרון, אף אחד לא יפה ובטח לא עוזר לאף אחד וכולם מתחמנים, אמור מעתה: מסבנים, את כולם. קחו לדוגמה את עירוני נהריה, שבשניות אלו ממש מתמוססת לנו ממפת הכדורסל הישראלי, שוב.

הספונסר מסבן את מנהלי הקבוצה ואת ראשי הערים (להלן : העסקנים). במקום להגיד "אין לי", הוא מבטיח להם הבטחה, שתלויה בחתימה של חברה של מישהו שהעסקנים אולי שמעו עליו בטלוויזיה, מה שמבטיח שאפשר למשוך את ההבטחה בכל רגע.
העסקנים, שהעובדה שהם יודעים שכספם תלוי באוויר לא עוצרת אותם מלחתום על חוזים שמנים, מסבנים את השחקנים, המאמנים, הצוות הרפואי, מנהל המשק, המזכירה וכביכול את בקרת התקציבים. כביכול, כי גם הבקרה מסבנת.

כל החוזים ללא הכיסוי וההבטחות הלא מובטחות מועברים בקול ששון לאישור בקרת התקציבים, שאמונה על הבטחת החוזים באמצעות ערביות ובטחונות וכל המילים האלו. אני בטוח שיושבים בבקרה אנשים מוכשרים שיודעים את מלאכתם ואת ההבדל בין התחייבות, לבין התחייבות הדורשת כתנאי הסכמה של צד שלישי, שהדבר האחרון שהיא מספקת הוא בטחונות או ערבויות.

התבלבלתם? טוב מאוד, זו המטרה. ככל שהעסק נהיה מסובך יותר, כך קל יותר למישהו לסבן, קשה יותר לגלות מי מסבן ואיך, אבל מאידך אפשר להאשים את כולם ולברוח מאחריות ואם כבר אחריות, אז האחריות נופלת על המפקדים והם שם, במפקדה המכונה מנהלת, הרי טובים בלסבן. מספר שחקני עבר סיפרו לי שגם בימי כהונתו של יו"ר המנהלת כיו"ר בית"ר ת"א , אי שם בשנות השמונים העליזות, הוא נהג לסבן, אבל אז זה היה מקובל, זו הייתה הנורמה אצל כולם, לא סיבנת? יצאת פראייר, וחוץ מזה איך יעמידו קבוצות תחרותיות בלי לסבן, איך ישווקו לנו ליגה השואפת לסטנדרטים אחרים מאלו שהורגלנו להם, הרי כסף אין מספיק, אז מסבנים.

הבעיה עם סבון, כפי שכל אחד מאיתנו חווה מספר פעמים בעבר, היא שמתישהו ותמיד לאחר שכבר נכנסים למקלחת, מגלים שהוא נגמר.