הצביעו נגד ברגליים

לפעמים קבוצת כדורגל מתחברת במקרה. הפועל תל אביב שחררה מכורח חוסר הוודאות של תחילת העונה מספר שחקנים בכירים והביאה שמות פחות מוכרים מקבוצה שירדה ליגה, וראו זה פלא: פתאום הקבוצה עם הכי הרבה הדלפות ולכלוכים אישיים הפכה לקבוצה בעלת המרקם החברתי החזק בליגה. מכבי חיפה בסה"כ רצתה לתת לילדים שלה לשחק ולבנות את עצמה לשנים בהן לגאידמק יימאס, וראו זה פלא: מקבוצה גמורה שהביאה רכש מפוקפק היא הפכה למועמדת מספר 1 לתואר. אפשר לחפש בכל אלה סיפור מכונן, תיאורה ברורה, אך כל זה יחטא לאמת, והיא שהכל היה מקרי.

אותו דבר קרה לבית"ר. כאשר היא שחררה מספר שחקנים בחלון ההעברות של ינואר, ובלי שממש התכוונה, קיבלה קבוצה שהשילה מעליה את הקילוגרמים שהיא היתה צריכה להוריד בקיץ. הסגל של בית"ר הפך פתאום קצר מדי, נעדר שחקנים בעמדות מסוימות – קשר אחורי, חלוץ רחבה, אבל באותה מידה גם סגל תחרותי, עם שילוב נכון של צעירים וותיקים שצריכים פתאום להוכיח. לכך תורם ראובן עטר, שקיצץ בפריבילגיות של השמות הגדולים ומעלה בהרכב את עידן ורד לפני מיכאל זנדברג ואת ניר נחום כמחליף לפני טוטו תמוז. בית"ר עדיין לא עומדת מספיק טוב על המגרש והפערים בין חלקי הקבוצה עדיין גדולים מדי, אבל עם פחות שומנים בסגל הרבה יותר קל לחפות על כך. בטח כשהליגה מתעקשת לא לברוח לך והכל בה כל כך מקרי.

הרבה זמן למכבי תל אביב לא היתה את ההזדמנות להביא אליה את המאמן שיכול לשקם אותם והוא נמצא גם במצב הנכון: גם מנוסה מספיק, גם רעב מאוד להצלחה, גם בולדוזר שיודע לבנות קבוצות לאורך זמן וגם איש מקצוע שיש לו עין טובה לגבי זרים – אחת מנקודות התורפה של מכבי תל אביב העונה. קוראים לו רוני לוי ואפשר היה להביאו כבר בקיץ, אבל אז לוי היה מגיע כשהזיכרונות הרעים שלו מחיפה עדיין טריים. כמה חודשים בבית, פלוס מספר חודשי התנסות בקבוצה קטנה, הכניסו בלוי את מידת הצניעות והרעב לה היה זקוק. יתרה מזאת, החודשים האחרונים לימדו כי לוי איננו בהכרח מאמן הגנתי בלבד והוא מספיק מגוון לשחק התקפי אם זה מה שדורשים ממנו. זה הזמן להביא אותו למכבי תל אביב ולומר לו באותה הזדמנות: אין לך מה לחכות לנבחרת, אתה תעשה טעות גדולה אם תקפוץ כבר עכשיו על העגלה החולה הזאת. אתה צעיר, יש לך זמן.

הנהלת מכבי תל אביב מתעקשת שנמני יישאר ויאמן את הקבוצה עוד הרבה שנים, אבל השחקנים מתעקשים לומר לנו אחרת. מכבי תל אביב שיחקה בסופ"ש נגד אחת ההגנות החלשות בליגה, ובקושי הגיעה למצבים. הדבר שהכי בלט במכבי הוא המחסור ברעיונות התקפיים, עליהם בדיוק נמדד מאמן. כל מאמן יכול ללמד הגנה, לבקש להילחם ולדרוש חזרה לעמדות, אבל רק מאמן טוב מספק לשחקניו רעיונות התקפיים לפרוץ הגנות. למכבי אין שום רעיון בהתקפה. לפעמים תמצאו אותה תוקפת עם 8 שחקנים שצרים על הרחבה, ולא יודעים מה לעשות חוץ להגביה. אם היה רעיון והביצוע לא היה משהו, ניחא. אבל אם אין רעיון אז אין גם ספק: הניסוי הזה לא הצליח. בפתח עומד מאמן שתפור לסיטואציה בה המועדון נמצא. זה הזמן להרים לו טלפון.

החצים שמפנה התקשורת כלפי אייל לחמן בכל פעם ששחקן שלו מתקל באכזריות שחקן יריב, קצת מפספסים את המטרה. החצים הללו גורעים מהאחריות של הפרט, של היחיד, שלפעמים מקבל פקודה בלתי חוקית בעליל ומבצע אותה רק כי יודע שהאחריות היא על ראש המערכת בלבד. אין טעם להיעזר בדוגמאות היסטוריות כואבות של העם היהודי כדי להסביר את החשיבות שבאי קבלת התירוץ – בסה"כ ביצענו פקודות. כולנו, בחיינו האישיים, חלק ממערכות שמתחרות במערכות אחרות, את כולנו גוררים לפעמים להתלהטות ולכלוך ידיים, אבל האחריות היא עלינו. קודם כל עלינו. בשנייה שאנחנו מטשטשים לעצמנו את הגבול בין היותנו אנשים בני חורין בעלי יכולת בחירה לבין היותנו ברגים שאמורים למלא פקודות לפעמים, דרכנו אל הגיהינום קצרה מתמיד. פעם זה שי אבוטבול, פעם זה חייל שיורה בשבויים, ובפעם הבאה זה אולי תהיה אתה.

האחריות למשחק המסוכן היא קודם ברגליו של מי שביצע ואח"כ בידיו של מי שביקש. השאלה בנוגע ללחמן צריכה להיות טיפה אחרת: לא למה אתה נוקט בשיטת משחק שמסכנת את בריאות שחקני הכדורגל וחורגת מנורמות מקובלות של אגרסיביות, אלא מה יוצא לך מזה. בקדנציה הראשונה שלך בסכנין היה לזה ערך כי אימנת עולה חדשה ומבוהלת, היום אתה וסכנין יכולים להסתדר גם בלי זה. אתם כבר מסתדרים בלי זה. האגרסיביות לא תורמת לך אף נקודה היום. הקבוצה עומדת טוב על המגרש, רצה, נלחמת, יודעת לעקוץ, ומנצחת יותר משחקים ממה שסגל ירוד כזה אמור. לאגרסיביות אין שום קשר לכך והיא לא תורמת יותר מדי לא במשחק ההתקפי ולא במשחק ההגנתי. אז למה לתת לאנשים להתמקד בצד השלילי?

בשבוע שעבר יצאנו לבדוק כיצד מתנהלים שידורי ליגת האלופות בצ'רלטון ולתהות קצת עם מנהליו לגבי אופן הגשת התכנים. בצ'רלטון, כידוע, ממעטים להשתמש באולפן ומתפארים בכמות שידורים גדולה מאוד שמוגשת לצופה בצורה הכי גולמית שיש. הקונספט: כמה שיותר שידורים, כמה שפחות מעטפת, תוך ויתור לפעמים על אלמנטים שנראים לנו כבר כמובנים מאליהם. זו לא רק חסכנות כלכלית, זה גם חוסר יכולת מקצועית.

אלא שמה שעובר דרך שידורי הלווין באנגליה, לא תמיד מתקבל על הדעת כשמגיעים לשידורי ליגת העל בישראל. רמת השידורים של צ'רלטון מליגת העל לא משתפרת ולמעשה כבר לא מקובלת. במוצ"ש נשרק פנדל לזכותה של אשדוד מול מכבי ת"א, אבל איכות ההילוכים החוזרים שהתמקדו בעבירה היתה ענייה. לכך מצטרפים עשרות אירועים – נבדלים, עבירות, הערות – שכמות המצלמות הקטנה של צ'רלטון מפספסות כדרך קבע. לכך גם אפשר להוסיף את איכות הצילום הבלתי מספקת של ערוץ הספורט בחלק ממשחקי הגביע השנה, אבל כאן זה יותר עניין של חסכנות. אחרי מספיק שנים של שכר לימוד, הגיע הזמן שצ'רלטון יספקו לנו איכות צילום טובה יותר מדי שבת. חובב כדורגל מוכן להתפשר על אולפן, אבל לא על צילום המשחק עצמו.

"הגנת מ.ס אשדוד התייצבה"

האתגר הגדול של אלישע לוי ערב פתיחת הסיבוב המכריע יהיה, בין היתר, להחליט באופן סופי מי הם החיילים איתם הוא יוצא לקרב האחרון. עד כה, לוי עדיין לא היה סגור סופית על ההרכב שלו ועל האיושים בעמדות. כיאל עלה וירד, רפאלוב פתח וסופסל, קרופניק נשלח ליציע וחזר, עמרי אפק הועלה באוב ושב, עכשיו הגיע זמן תוצאות הניסוי. לוי יצטרך להמר על האנשים בהם הוא הכי מאמין ולעצב הרכב חדש שירוץ לאורך הסיבוב השלישי. כל מאמן שרץ לאליפות יודע שההרכב שפתח את העונה הוא לרוב לא זה שמסיים את העונה, וזה בדיוק מה שאלישע לוי יצטרך לעשות. לבחור אנשים, לתת בהם אמון עד הסוף ולרוץ איתם. יפגע בול, יזכה באליפות. יפספס את השחקנים עם האופי הכשרון המתאימים, יחמיץ אליפות. אין יותר מקום לניסיונות ושינויים – זמן לקבל החלטות, אלישע, ואין כמו משחק קל מול הפועל פתח תקווה כדי לקחת אותן.