תיק תקשורת

לפני קצת יותר מחודש וחצי השתלח רפא בניטז באלכס פרגוסון. "הוא שולט בליגה", קונן המאמן הספרדי של ליברפול, "מתלונן על כל דבר, אולי במנצ'סטר כועסים שאנחנו ראשונים". הדברים, כאמור, לא נאמרו כל כך מזמן, באמצע ינואר. פרגי ידע שברגע שבניטז השתלח בו, הקרב על הפרמייר ליג הוכרע. שישה שבועות אחרי, יונייטד מובילה את הטבלה בפער של שבע נקודות עם משחק חסר, ליברפול מחוץ לתמונה. אחרי שבשנותיו הראשונות כמאמן יונייטד שילם פרגוסון שכר לימוד, הוא החל לעשות בית ספר לליגה האנגלית. הכלל היה פשוט: תעצבן את מאמן היריבה עד שהוא יתבכיין. תן לו לחפש צדק, אתה תחפש נקודות. ברגע שהוא יפנה לתקשורת, הדרך לצלחת פנויה. זה עבד מול קיגן, זה עבד לא אחת מול ונגר וזה עובד גם השנה נגד בניטז.

את אלישע לוי לא עיצבן אף אחד מהקולגות, הוא נכווה מהתקשורת עצמה. אחרי המשחק בנתניה הוא החליט להשיב אש. "הביקורות נגדי מוגזמות", חזר ואמר המאמן, וגם מקורביו צוטטו ברוח דומה. אי אפשר שלא לסמפט את לוי, במיוחד כשהוא נדחק לפינה. זו גם הייתה הבעיה הגדולה שלו מלכתחילה, שהוא מיסטר נייס גאי, אנדרדוג במהותו. מאז שמונה למאמן מכבי חיפה לוי מתנצל, מספר שהוא לא כזה בחור טוב, משדר שהוא עוד יוכיח לכולם שהוא מינוי ראוי. זה עבד באופן סביר במשך סיבוב וחצי, ואז הגיע חלון ההעברות שהביא איתו שלל רוחות רעות, אם בגלל הרכש הכושל ואם בשל הדעיכה הגדולה שהפכה את המירוץ עם הפועל תל אביב, מכבי נתניה ואפילו בית"ר ירושלים לצמוד.

כשאברהם גרנט הגיע למכבי חיפה בשנת 2000, המועדון סבל מבצורת אליפויות בת שש שנים. גרנט זכה בשתיים מיידיות ובנה תשתית לשושלת הכי מרשימה בהיסטוריה המודרנית של הליגה. גם הוא ספג לא מעט ביקורות (במיוחד אחרי השנים שבהן היה נטוע לכיסא במכבי תל אביב) וגם אצלו הכדורגל לא היה מבריק, אבל גרנט תמיד התגאה במשפט המפורסם של מאמן הפוטבול האגדי וינס לומבארדי – "הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב - הוא הדבר היחיד". הוא לא ראה שום דבר בעיניים מלבד אליפות. לכל אורך ההיסטוריה ידע גרנט להתעלם מהקריאות נגדו ולתעל היטב את אלה שבעדו. לא סתם הוא נחשב לאשף הספינים הגדול ביותר שיצא מהספורט הישראלי.

הדוגמה המושלמת למסר שמאמן מעביר דרך התנהלות בתקשורת, סיפק גרנט דווקא במכבי חיפה. הקבוצה שלו חטפה רביעייה מקרית גת, וגרנט הפך באותו שבוע למאמן הכי מושמץ בליגה. למרות שזה בטוח הציק לו, גרנט נתן לאנשים לדבר. הוא לא חיפש צדק אצל העיתונאים, הוא חיפש שקט לשחקנים. הוא ידע שזה דרכו של עולם, עולם הכדורגל. הוא שידר חוסן, שידר שהביקורות לא מזיזות לו, שהוא לא שומע את הרעש. גם במקומות העבודה הבאים שלו, גרנט נתן לשונאיו לדבר והתעלם מהם מתוך עוצמה. עוצמה שחישלה אותו כמאמן את השחקנים שלו כקבוצה. גרנט הפסיק לחפש צדק בגמר גביע המדינה עם הפועל פתח תקווה ב-1991, כשהרחיקו לו את גיא גת בדקה השנייה. לאלישע לוי אין עדיין את הניסיון הזה.

אף אחד לא מצפה מאלישע לוי שיהיה ספינולוג. אין לו את האופי הזה וכרגע אין לו גם את הצורך להפוך לכזה. בשלב הזה לוי חייב פשוט ללכת ישר בלי להסתכל לצדדים. אסור לו לנהל פנקסנות עם התקשורת ממספר סיבות. ראשית, משום שעם המדיה המורחבת שמכסה היום את הכדורגל הישראלי, החזית שנפתחה עצומה ולעולם אי אפשר יהיה לכבות את כל השריפות. שנית, כי לוי צריך לשדר פאסון לשחקנים שלו, והכיוון שאליו שבר לאחרונה רק מבטא פאניקה ואיבוד שליטה (אייל ברקוביץ' בוודאי לא צריך לזכות ממנו או מהקבוצה להתייחסות באתר הרשמי). שלישית, כי השחקנים של חיפה, במיוחד הדור הנוכחי, התרגלו לכך שהאשמה אף פעם לא נופלת עליהם. עם יכולת כמו זו של רפאלוב, שקיבל חיבוק גדול מלוי מתחילת העונה ובכל פעם נושך את היד שמאכילה אותו, הגיע הזמן שאיזשהו זרקור קטן יופנה גם כלפיו, והוא כמובן לא היחיד.

מכבי חיפה משחקת נורא, לא מנצחת יריבות לצמרת, לא מסוגלת לחבר שני פאסים וההגנה שלה, אם לומר זאת בעדינות, לא יציבה. הכל נכון, ולמרות זאת היא עדיין מוליכה את הטבלה. אם ינצח את הפועל פתח תקוה, לא משהו מובן מאליו לאור היכולת של שתי הקבוצות לאחרונה, אלישע לוי כנראה יסגור שני שליש עונה במקום הראשון. רגע לפני פתיחת הסיבוב השלישי ומשחק הגביע האולטרה-חשוב נגד הפועל תל אביב, הגיע הזמן לשמוע את הביקורות אבל לא להקשיב להן, לבעור מבפנים אבל לא להוציא שום דבר החוצה, להבין ששתיקה היא עוצמה. אל תחפש צדק, אלישע, חפש ניצחונות, או כמו שגרנט אוהב לצטט את לומבארדי: הניצחון הוא לא הדבר הכי חשוב - הוא הדבר היחיד.