אל תכריזו על פשיטת רגל

החודש האחרון הכריע קרב משמעותי אחד ב-NBA - תואר נפילת השנה, ששייך לדטרויט פיסטונס. הקבוצה שהייתה אחת מ-3-4 המועמדות העיקריות לאליפות בכל עונה בחמש השנים האחרונות והגיעה לפחות לגמר המזרח בכל אחת מהן הפכה השנה לעוד קבוצה בינונית שנאבקת על אחד המקומות האחרונים בפלייאוף במזרח. אם הייתה במערב, לא היה לה סיכוי להגיע לפוסט סיזן.

הניצחון הלילה באורלנדו קטע רצף של שמונה הפסדים רצופים ו-17 ב-22 משחקים, מאזן שדרדר את הפיסטונס למקום השביעי במזרח ולמאזן שלילי, בין פילדלפיה למילווקי. אמנם אין ספק שאף אחת מהגדולות במזרח לא תרצה לקבל את דטרויט בסיבוב הראשון, אבל אני לא חושב שזה מה שינחם את האוהדים שהתרגלו לצמרת הגבוהה. אם הם רוצים נחמה, מומלץ להם להתעלם מהעונה הנוכחית ולחשוב על העתיד שנראה מבטיח.

איך הגענו עד הלום? רוב הפרשנים שמים את האצבע על הרגע בו החליט ג'ו דומארס לוותר על צ'ונסי בילאפס הנהדר ולהמר על אלן אייברסון הבעייתי. אל הטרייד הזה עוד נחזור, אבל הנפילה התחילה עוד לפניו. בשנתיים האחרונות קשה היה להשתחרר מהתחושה שהפיסטונס כבר לא גדולים כמו בשלוש השנים שלפני כן. העזיבה של בן וואלאס פירקה את החמישייה הקלאסית והפכה את ההגנה המפורסמת להרבה פחות מפחידה, וירידה ביכולת של שחקני מפתח (בעיקר ראשיד וואלאס) החלישה גם את ההתקפה היעילה. פליפ סונדרס לא הצליח להיכנס לנעליים הגדולות של לארי בראון, בעיקר בפלייאוף. בשנה הראשונה לברון ג'יימס ניצח את דטרויט כמעט לבד, בשנייה בוסטון הייתה גדולה עליה.

בשלב הזה דומארס החליט לזעזע את המערכת. בקיץ הוא החליף את סונדרס בעוזר המוערך מייקל קרי, אבל זה היה רק הפרומו. הטרייד של אייברסון על בילאפס הוכיח שגם דומארס הרגיש שהקבוצה בדרך למטה. בזמן אמת נראה היה שלטרייד היו שלוש מטרות- להביא לקבוצה סופרסטאר שיכול לנצח משחקים גדולים לבד, לאפשר לרודני סטאקי הצעיר לקבל את המפתחות בעמדת הפוינט גארד ולפנות מקום מתחת לתקרת השכר לשנתיים הקרובות.

מבחינה מקצועית, הטרייד התברר ככשלון מוחלט. אייברסון לא משפר את דטרויט, בילאפס הופך את דנבר לאחת הקבוצות החזקות בליגה. היעילות ההתקפית המפורסמת של דטרויט נעלמה כלא הייתה. בילאפס הוא גם סקורר הרבה יותר מוצלח מהנדמה, בגלל שילוב בין הרבה שלשות להרבה הליכות לקו באחוזים מעולים, וגם אחד ממנהלי המשחק הטובים בליגה. בלעדיו ריפ המילטון מקבל הרבה פחות מבטים טובים וקולע באחוזים פחות טובים, בלעדיו ג'ייסון מקסיל, שחקן שצריך לדעת להפעיל, נעלם. בלעדיו יש קבוצה עם חמישה סקוררים טובים שאף אחד מהם לא קולע ביותר מ-46 אחוזים מהשדה. כאשר לאחוזים הבינוניים מוסיפים מעט מאוד שלשות ומעט מאוד הליכות לקו מקבלים קבוצת התקפה מתחת לממוצע. ההגנה עדיין לא רעה, אבל גם היא נחלשה לאחר איבוד אחד מהגארדים ההגנתיים הטובים בליגה והגעת שחקן שלא שומר בשנים האחרונות.

אייברסון הגיע כשוטינג גארד כדי שסטאקי יהיה הפוינט גארד, אבל אז קרי היה צריך למצוא מקום להמילטון. בהתחלה הוא ניסה הרכב נמוך עם המילטון וטיישון פרינס כפורוורדים. זה לא עבד. בהמשך הוא הוריד את ריפ לספסל וקיבל שחקן ממורמר. מה חלקו של AI בתסבוכת? קשה להעריך. הוא יצר סיטואציה בעייתית שלא באשמתו, אבל איכשהו זה קורה בכל מקום בו הוא נמצא. "התשובה" נמצא כבר בשלהי הקריירה והציפיות ממנו אמורות להיות בהתאם. מה היה קורה אם הוא היה מגיע לקבוצה כמו דטרויט לפני חמש שנים? שאלה תיאורטית מרתקת שלעולם לא נדע את התשובה עליה- אולי רצף אליפויות, אולי התפרקות כמו עכשיו.

מה לגבי סטאקי? מצדיק את הקרדיט? תלוי באיזה יום תופסים אותו. במהלך העונה הוא נכנס לזון שגרם לו להיראות הרבה יותר טוב ממה שהוא, למשך חודשיים הוא נתן מספרים של פוינט גארד מוביל בליגה. בפברואר הוא עומד על 9.6 נקודות ב-39 אחוזים מהשדה ורק 3.6 אסיסטים שגורמים לו להיראות מאוד אוברייטד אחרי כל הדיבור עליו. מכיוון שהדיבור כלל השוואות לדווין וויד, בהחלט כדאי להרגיע אותו ולתת לסטאקי זמן. המספרים שלו מרשימים לשנה שנייה בליגה בקבוצה רצינית, ההשפעה שלו על הקבוצה עדיין רחוקה מהמספרים האלה אבל עושה רושם שהוא בדרך להתפתח, לכל הפחות, לפוינט גארד פותח לגיטימי, אם לא להרבה יותר מזה.

מה שמוביל אותי לצד האופטימי בנפילה של דטרויט. גם אם הטרייד על אייברסון לא היה כלכלי נטו והיה בו ניצוץ של תקווה גם להווה, כשלון ההווה לא הופך את העתיד לבעייתי. אולי להיפך- ב-NBA עדיף להתרסק בבת אחת במקום לדעוך כמה שנים. בשנה הבאה הפיסטונס ייפטרו מהחוזים של AI ושל ראשיד וואלאס ויישארו כמעט נטולי התחייבויות. זה כנראה אומר שבשנה הבאה דטרויט לא תהווה פקטור בצמרת, אבל זה אומר שיהיו לה שנתיים להשלים פאזל של בנייה מחדש והרבה מקום פנוי מתחת לתקרה לשם כך. סטאקי, המילטון ופרינס ישלימו שלישיית שחקני חוץ איכותית, כך שרוב העבודה תהיה בהבאת שחקני פנים. מכיוון שבשנתיים הקרובות עשויים להתפנות כריס בוש, אמארה סטודומאייר, דירק נוביצקי וקרלוס בוזר, בין היתר, דטרויט הופכת למקום מאוד מפתה עבור מי מהם שיחפש התחלה חדשה בקבוצה עם בסיס טוב.

לכן, בשורה התחתונה, אין סיבה לאכזבה בפיסטונס מהעונה הנוכחית. עם בילאפס הם היו נשארים בשולי הצמרת במזרח, אבל לא היו עוברים את קליבלנד או בוסטון, בטח לא את שתיהן. הנפילה היא קודם כל טבעית- לשיא היא הגיעה עם שחקן אחד מזדקן (ביג בן) ושניים בתחילת הסוף (ראשיד ובילאפס), כל נסיון למשוך את החבורה הזאת לעוד כמה שנים היה תוקע את העתיד. לעומת קבוצות כמו דאלאס ופיניקס שיצטרכו שנים של בנייה מחדש, דטרויט מוכנה להתחיל לבנות כבר מהשנה הבאה עם שני הצעירים יחסית מהחמישייה הגדולה, פוינט גארד איכותי בהתהוות והמון מקום להחתמות גדולות. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע.