תחילתו של מה?

החיפוש אחר משבר יכול להיות מאוד מתעתע. בדיוק לפני שנה, בפברואר 2008, ריאל הייתה הדומיננטית שפתאום הראתה סימני חולשה, ואותן שאלות שעולות היום לגבי ברצלונה עלו בהקשר של מדריד. אך למגינת ליבם של עיתוני קטלוניה, על כל מעידה של ריאל בארסה השיבה באחת משלה ולכן הפער זז מצד לצד כמו האי קיו הבודד במוחו של גוטי. בכל פעם שההפרש צומצם, "אס" ו"ספורט" הודיעו ש"הקאמבק מגיע", וכאשר הפער היה עולה שוב בארסה הוגדרה באותה נחרצות כ"פתטית" (בדיוק אותו תואר בו השתמשו אחרי המחזור השני [!] של העונה הנוכחית, אגב, כשגווארדיולה השיג נקודה אחת משש).

העניינים הגיעו לרמה כזו של חוסר שפיות, שאפילו ג'יאנלוקה זמברוטה (המגן הימני הקודם של ברצלונה, למי ששכח את תולדות העמדה הזו לפני דני אלבס), בדרך כלל טיפוס מתון, לא יכול היה לסבול זאת יותר. "לפני שבוע אמרו שזה גמור. עכשיו הם אומרים שהכל פתוח", רטן האיטלקי. "אני חושב שצריך להיות קצת יותר איזון בכדורגל".

עכשיו השאלות חוזרות, והן מופנות לברצלונה. עד עכשיו בארסה סיפקה מחזות שלא מהעולם הזה על המגרש, אבל בין רגע הקרחון הקטלוני גילה יותר מדי סימני עצבים לא בריאים לקבוצה שרוצה לנצח בשלוש חזיתות שונות – ליגת האלופות, הליגה הספרדית והגביע המקומי. מי שראה את ראול טאמודו הולך להוציא כדור חוץ בקאמפ נואו, יכול היה לחשוב שמדובר באירוע בו עשרות אלפי בני אדם התכנסו כדי לנסות ולהשמיד אוגר. היחידים שהיו עצבניים יותר בשבת מאוהדי בארסה היו שחקני בארסה – וזה הזוי בדיוק מכיוון שמדובר עדיין בקבוצה הטובה בעולם שבסה"כ נתקעה קצת – ולכן הפליאה גדולה פי כמה. עם פיוזים שקופצים לא לוקחים תארים: גווארדיולה המחושב יודע זאת יותר טוב מכולם ובהתאם לכך מנסה להנמיך פרופיל בכל דרך אפשרית. אם לשפוט על פי ההתבכיינות המיותרת לחלוטין של מסי על השיפוט, זה לא עובד כרגע.

מבט משווה על מדריד יועיל, כי שם לא מדובר רק בשיפור במגרש. אז נכון, הפצועים חזרו וייצבו בבירור את ההגנה, מיני-דיארה רק צריך שפם של ממש כדי להזכיר את מקאללה, וטיפוסים כמו הונטלאר ואפילו מרסלו (משהובן שהוא לא ידע ולעולם לא יידע להגן) מתחילים להיראות פחות כמו כשלונות גנטיים ויותר כמו שחקני כדורגל. אבל מה שבולט לא פחות הוא השקט – זה של חואנדה ראמוס (וודאי לעומת הקנטרנות האינסופית של שוסטר) וגם זה של הנשיא החדש של ריאל, ויסנטה בולודה, שזוכה להערצת "מארקה" ו"אס" על כך שהוא פשוט סותם את הפה.

השקט, אולי תוצאה של תחושת "אין מה להפסיד", כבר היתרגם לרצף ניצחונות מרשים שמקנה ביטחון ומאפשר להתחיל מלחמה פסיכולוגית, מצד המאמן ("מי אמר שהאליפות אבודה"?) ואפילו מצד שחקנים כמו קנאברו המצוטטים באושר על ידי מארקה ("בארסה מרגישה קצת יותר לחץ"; "כאשר קבוצה מתרגלת לנצח השחקנים מתחילים לומר לעצמם שהם לא יכולים להיכשל"). קשה לחשוב על מצב כזה אם בקטלוניה לא היו עסוקים כל כך לאחרונה בדברים שרחוקים מאוד מכדורגל וקרובים מאוד לאינטרסים האישיים של דמויות מפתח.

הבעיה של ריאל בתחילת העונה הייתה בארסה. הבעיה של בארסה כרגע היא....בארסה. במקרה של ריאל זה לא היה מפתיע (אם, כמו שוסטר, אתה פרנואיד שגם נראה כמו ראש קרטל סמים, תמיד תחשוב שמישהו רודף אחריך), אבל מה בדיוק קורה בקטלוניה?

ראשית, בשבועות האחרונים מתגלה עד כמה ז'ואן-אבל-הכי-הכי-הרבה-אני-אוהב-אותי לאפורטה מקדם אינטרסים אישיים על גב המועדון. למי שתהה מה לעזאזל מחבר בין בארסה לבין מועדון שכוח אל באוזבקיסטן (אותו מועדון שהגיש הצעה על אטו בקיץ ובין השאר זכה לביקור של אינייסטה ופויול), נראה שהתשובה התגלתה: חברת הייעוץ המשפטי של הנשיא לאפורטה מסייעת לבעלי הקבוצה האוזבקית להגיש הצעה לרכישת מאיורקה (?!) וכמובן גוזרת עמלה יפה מהסיפור. כל זה בעייתי במיוחד עבור לאפורטה, מכיוון שמדובר באיש שעלה לעמדת כוח בדיוק בגלל שתקף את קודמיו בתפקיד, ובראשם ג'וזף לואיס נונייז, על כך שמאחורי הקלעים רצו להפיק תועלת אישית מבארסה, באמצעות הפיכתה לחברה הנסחרת בבורסה.

מעבר לפרשיה המתפתחת הזו, סמואל אטו, האיש שגורם ללוקים בתסמונת טורט להיראות מלאי טאקט, הצהיר בריאיון למגזין צרפתי שהלב שלו בכלל עם מאיורקה; שהוא נמצא בבארסה רק כעבודה (!!), ושהוא כבר יודע איפה ישחק בעונה הבאה (!?). לאפורטה התייחס לאמירות האלו רשמית והשיב בנחרצות "זה אטו, כולם מכירים את האופי שלו עם היתרונות והחסרונות. לא נכריח אף שחקן שלא רוצה להיות כאן להישאר".

כל זה טוב ויפה, והסיכון שמגיע יחד עם הכישרון של אטו אכן נדון אינספור פעמים באינספור מקומות (כולל כאן ממש בתחילת העונה), אבל בסופו של דבר, השאלה פשוטה: האם בארסה באמת רוצה לוותר על אטו? והאם במצבו הנוכחי, לאפורטה מסוגל לומר לחלוץ רדוף תסביכי הנחיתות/עליונות שהוא לא מוכן להשוות את שכרו לזה של מסי?

ייתכן בהחלט שההתפוצצות האחרונה של אטו היא פשוט מהלך מו"מ שתוזמן היטב – כשברקע מאזן לא שפוי של 23 שערים ב-23 משחקי ליגה. אם לאפורטה יענה לאטו ב"מצטער, הכסף מושקע אצל האוזבקים כי החברה שלי צריכה לגמור את החודש", סביר להניח שזה יגמר בדם על השטיחים בלשכת הנשיא. ואם הפיוזים של הקמרוני יגרמו לקרב מול לאפורטה להיראות כמו פפה מול פדרו מוניטיס, בטח שלא כדאי למסי להתערב כי זה כבר עלול להיראות כמו סטיבן סיגל מול עמית סגל. וכאן כמובן נשאלת השאלה: מה חושב המלך (הבלתי מעורער?) של הקבוצה על הגיגי החלוץ הדורסני שלה? עד עכשיו הם הסתדרו נפלא, אבל שניהם גם יחד נענשו השנה על חוסר משמעת ו/או רצינות באימונים ובמשחקים. האם ייתכנו בעיות ביחסי ארגנטינה-קמרון?

במבט על ליגת האלופות החוזרת, חשוב לזכור ששאלות בדבר הדינמיקה בין השחקנים איכשהו נראות קריטיות במיוחד בטורנירי הנוק-אאוט, פשוט בגלל חוסר האפשרות לתקן. הכתם ההיסטורי על ה"קווינטה דל בוטרה" היה היעדרו של הגביע החשוב מכולם למרות חמש אליפויות רצופות של ריאל. את הכישלון הזה ייחסו רבים להתפרצויות דוגמת זו של הוגו סאנצ'ז (כיום מאמן אלמריה) שבעונת 86-87' ירה שנמאס לו מהדיבורים על "היחידה של בוטרגניו" (בתרגום חופשי ביותר) ושהוא שייך בכלל ליחידה אחרת – זו של "הגברים האמיתיים" ("Quinta de los machos").

ריאל סבלה מאותה בעיה גם בזמנים עכשוויים יותר. לפני שלוש שנים בדיוק, בפברואר 2006, חיכו במדריד לשמינית גמר ליגת האלופות. אז זה היה חלוץ אחר, קצת יותר גדול מאטו – בכל מובן – שהרס הכול. רונאלדו החליט להודיע לעולם יום לפני המפגש הראשון מול ארסנל בברנבאו שהוא לא מרגיש בבית בקבוצה ושכנראה יעזוב בסיום העונה, מה שהוביל לכך שראול תקף אותו ישירות בתקשורת – מעשה חסר תקדים מבחינת הקפטן. כמו אז גם היום, הבעיה של הקבוצה מאותו רגע לא הייתה כישרון, טקטיקה, שיפוט ואפילו לא פציעות (ראול בדיוק חזר מאחת) – אלא יחסי הכוכבים. ברגע שהקצר בין הסופרסטארים התחדד ונהפך לשיחת היום, הייתה זו גם תחילת הקץ – של העונה (ריאל כזכור הודחה מול ארסנל), של פלורנטינו פרז (שעזב מהר מאוד לאחר מכן) ואיתו גם של עידן הגלקטיקוס.

גם בארסה, עם זכרונות טריים ביותר לגבי ההשפעה של שחקנים שמתבדלים מהקבוצה (ע"ע הצהרותיו של צ'אבי לגבי שגרת החיים הנבדלת של רונאלדיניו), מפחדת קודם כל מריסוק הכימיה הקבוצתית. שחיקה – מנטאלית או פיזית – מסוגים אחרים תהיה פחות בעייתית (כל עוד לא מדובר בעוד פציעה של מסי). על שיפוט בכלל אין צורך להתלונן. כל עוד ישנה הכימיה, אפשר להתגבר גם על החיסרון של אינייסטה כפי שבארסה עשתה משך זמן רב בשלב מוקדם יותר של העונה. ללא מחויבות הדדית בין השחקנים, גם שני אינייסטה לא יעזרו. למול ליון המתקרבת, ההצהרה של אטו, כמו זו של רונאלדו אז, הגיעה ללא ספק בתזמון הגרוע ביותר. גם קפיצת המדרגה מבחינת אינטנסיביות עלולה לפגוע במסי, אבל ניצחון קטן על ליון וכל השאלות האלו ייעלמו וכולם יזכרו מי הקבוצה הטובה בעולם.

Shmulik_nili@walla.co.il