בלי הרבה כדורסל, עם המון רומנטיקה

קצת מוזר לומר על קבוצה שקלעה בשנייה האחרונה סל מכריע גדוש במזל מזווית בלתי אפשרית, שהניצחון שלה היה בלתי נמנע, אבל זו היתה התחושה אמש בהיכל. זה מתחיל ביריבה של הפועל חולון, שלמרות תקציב עתק במושגים ישראליים לא שיחקה בצורה משכנעת לאורך 40 דקות אפילו פעם אחת העונה - גם בחצי גמר הגביע מול ירושלים וגם בימים שדורון פרקינס היה כשיר.

המאמן של חיפה, אבי אשכנזי, אומר בכל הזדמנות שנוכחותו באימוני הבוקר מיותרת, אבל הוא שוכח כי באימונים הללו אפשר לעבוד לא רק על קליעות, אלא גם על משחק ההתקפה. בדקות בהן חיפה לא הצליחה להכניס כדור פנימה או שלטה בריבאונד ההתקפה, היא היתה תקועה לחלוטין, פרט לכמה רגעי השראה של בי.ג'יי מקי. אז חיפה מרביצה ושומרת, אבל בצד השני של המגרש נכשל מאמנה באופן מוחלט. הוא גם לא הורה לשלוח את בראיין טולברט לקו במהלך האחרון, ושילם על כך.

עם זאת, התמקדות במחדליה של חיפה תעשה עוול עצום לדני פרנקו ולחבורת הלוחמים שלו. הגביע מגיע לחולון בעיקר מפני שבניגוד לקבוצות ישראליות רבות כל כך, הכדורסל שלה חף מהתחכמויות. פרנקו שומר אישית עם חיפוי מופתי.

ההתלהבות של שחקניו עלתה להם בעבירות טיפשיות, כולל עבירה של קרטיס ווית'רס על זריקה מטורפת של מקי בסיום המחצית הראשונה, וגם אילצה את פרנקו לשמור אזורית במשך דקות ארוכות ברבע השני, אבל היא השתלמה. ברבע השלישי חיפה קרסה תחת נטל האגרסיוויות של יריבתה, במיוחד של קוקיה הנהדר (ששיחק אצל פרנקו בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב וקיבל ממנו יסודות הגנה מצוינים). טולברט ולואיס פלורס שיחקו שניים מול חמישה בהתקפה, ברחו ואז התעייפו וקרסו ברבע האחרון. פרנקו, שהיה ללא כל אופציה אחרת בהתקפה, איבד יתרון גדול וחיפה כמעט נהנתה מההפקר.

קל להיסחף בהתרגשות מהסיפור של חולון. אלא שהסיפור של הכדורסל הישראלי, למרבה הצער, קצת פחות ורוד. בימים שקדמו לגמר היתה תחושה חגיגית בשל הזדמנות חד פעמית למשחק גדול בלי מכבי וירושלים, עם שמות חדשים ומרעננים. אלא שהמשחק גם חשף את מגבלותיו של הענף, את מצוקת הכישרונות ואת המחסור בשחקנים ישראלים איכותיים. לעת עתה, נסתפק ברומנטיקה.