עד שלב חצי גמר הגביע, ליוותה העונה דממה דקה את הפועל ירושלים. המועדון, שידע לספק דרמות למכביר, הקטין תקציב וציפיות, והפך ל"שפוי", כזה שהדחה מוקדמת מאירופה לא מרעידה את אמות הספים של אוהדיו, והולכת הליגה לא גורמת לו לקפוץ מעל הפופיק. במידה מסוימת, ההפסד בליגה למכבי רק הוסיף לשקט והנמיך את רמת הציפיות. השקט הזה סיפק לירושלים תדמית אילוזית של קבוצה מצליחה. חצי הגמר הפר את השקט.
ירושלים טרם עמדה העונה מול אתגר אמיתי, כזה שגורם ללחץ ומגדיר יכולת מקצועית ומנטלית. ההדחה של מכבי מהגביע הפכה אותה למועמדת הכמעט בטוחה, שיכולה רק להפסיד. מן מכבי לרגע. איבודי הכדור, החטאות העונשין והרכות בהגנה ברבע הראשון, היו סממן ללחץ בו היתה שרויה ירושלים. היא עלתה למשחק עם יתרון בולט - היעדרותו של פרקינס - אך לא השכילה להוציא מהמשחק את בן דוד, היחיד שמסוגל לנהל משחק בחיפה. כדי להוסיף חטא על פשע היא גם הפגינה את מלוא רכותה בצבע, ואיפשרה לנעימי לנהל את משחקה משך פרקי זמן ארוכים מדי, למרות יכולתו הטובה של רוט.
זה היה משחק העונה עבור ירושלים, והיא כשלה, כשנכנעה להתלהבות ולפיסיות של חיפה, הרשתה ליריבתה להכתיב את הקצב (גם כשגודס עבר להרכב של שלושה גארדים) ואיבדה עשתונות ברגעי ההכרעה. היא נשענה על כישרון של שחקנים וקור רוח של מאמן, אך אלה התגלו כמשענת קנה רצוץ, שגם שלשה לא הגיונית של סניד לא יכולה לתקן. השקט שליווה אותה העונה התגלה כשקט מדומה, כזה שלא עומד לה ברגע האמת. חסרונותיה נחשפו והאופן בו הפסידה לחיפה מלמד לקראת הבאות, כי ברגע שהציפיות ממנה גדלות, יכולתה של ירושלים יורדת בהתאם.
בניגוד לירושלים, הלחץ על עירוני נהריה הגיע מכיוון אחר. הקבוצה מעין שרה ממצבת עצמה כבחורה סימפטית שמגיעה נרגשת לנשף, אך יוצאת ממנו כשתאוותה בידה. היה מדכדך לראות את אוחיון ולימונד, אלה שבשנים הקרובות אמורים לנווט מאחור את נבחרת ישראל, מאבדים יחד 11 כדורים, חלקם בדקות קריטיות, ונכנעים ללחץ שנוצר עקב גודל המעמד והפכפכות המשחק. הדרמות בשני המשחקים חיפו על ערב שלא הוסיף כבוד לכדורסל הישראלי. לגמר הגביע העפילו שתי הקבוצות המשוחררות, אלו שהלחץ לא הכריע אותן כי הציפיות היו נמוכות גם כך. יהיה מוגזם לצפות לקצת כדורסל בגמר?
להרגיש כמו מכבי. לרגע
17.2.2009 / 6:54