אחיין שלי כבר לא יהיה מכביסט

עמית, האחיין שלי, אוהד את מכבי גבעת שמואל בכדורסל כי אבא שלו שיחק ומאמן שם, ואת הפועל תל אביב בכדורגל כי הדוד שלו שיגע אותו. בתור הדוד, אני מודה שזה לא היה קל. עד גיל שנתיים הוא כונה בפי החבר'ה סרגיי, על שם סרגיי קלצ'נקו, כובש השער ההיסטורי נגד מילאן ואשר כבש שער ניצחון בליגה בערב בו נולד הילד.

ביום הולדתו השלישי, לאחר שהבנתי שהילד מרותק כל ליל חמישי למרקע, מזהה את דודו (השני והצהוב), ואת חברי קבוצתו הצהובה ואף מכנה אותם בשמם הפרטי ("הנה ניקולה"), הבנתי שצריך להעביר הילוך. במבצע מזהיר וחסר פשרות, שזכה על ידי הוריו לכינוי "שטיפת מוח", קיבל הילד ליום הולדתו סט משחק מהודר של הפועל תל אביב עם שמו מתנוסס על גב החולצה ובמקביל איבד את סט המצעים המכבי שהיה פרוש על מיטתו ערב ערב. אם במקרה תהיתם איך ילד בן 3 מאבד סט מצעים... אז "איבד" משמעו נתלש בברוטליות ממיטתו, לקול מחמאותיה וצעקותיה של אמו, ונמסר לצדקה.

היום הוא כבר בן שבע, מכיר ומזהה כל שחקן בסגל הקבוצה ומעריץ מושבע של מהראן לאלה. אבל עדיין, לא הרגשתי שהתינוק נשבה לחלוטין. ביום שני האחרון, בדיוק ביום הולדתו השביעי, היה צריך לנעוץ את המסמר האחרון. מתנת יום ההולדת שלו הייתה כרטיס למשחק הגביע של הפועל תל אביב והמסמר... הוא ננעץ עמוק בלבה של בית"ר ירושלים.

לכל אחד מאיתנו, אדום, צהוב או ירוק, יש משחק אותו נזכור לעד. משחק שעיצב את השתייכותנו הקבוצתית. בשביל האחיין שלי היה זה המשחק ביום שני האחרון. לי היו שניים כאלה: יד האלוהים של גילי לנדאו בדרבי גמר הגביע של 1983, שהיה אחד המשחקים הראשונים בקריירה הארוכה שלי כאוהד כדורגל. השני היה משחק ליגה נגד בית"ר ירושלים בעונת 95/96, משחק שסימן את חזרתה של הפועל לצמרת הכדורגל, לאחר שנות ייאוש בעידן סיני, ואת תחילתו של עידן התקווה, שלום תקוה. משחק בו ניצחה הפועל את בית"ר בתוצאה המוכרת 0:4, עם עשרה שחקנים, מתוכם אחד, שלום תקוה, שמאז אותו משחק הועלה במיידית למעמד אליל, מעמד בו יישאר לעד.

סיבוב ט' בגביע המדינה, הבא עלינו לטובה בסוף השבוע, טומן בחובו מספר משחקים שיכולים להיכנס להיסטוריה ולהיות חלק מהמשחקים האלה שמעצבים דור של אוהדים צעירים או אבודים. ניצחון בדרבי הגביע לדוגמה יכול להיות, בשביל אוהדי מכבי תל אביב, משחק שכזה. בשבילינו זה יכול להיות עוד ניצחון מתוק.