כל ניצחון של ברצלונה גורר השנה דיבורים - מוצדקים ברובם - על יכולת יוצאת דופן של הקבוצה. במובן מסוים, הניצחון הקליל מול חיחון היה חריג: היכולת המרשימה של בארסה התבלטה בעיקר על רקע היעדר היכולת של היריבה. בעוד שחקניו של גווארדיולה ביצעו בקלילות את הפעולות המורכבות ביותר כאשר מצאו לנכון. שחקני חיחון, מנגד, נראו כאילו חיבור שתי מסירות משול מבחינתם לביקוע אטום. התמונה הזו העלתה זיכרון מניצחון קליל אחר של בארסה שהושג כמעט "כבדרך אגב", באוקטובר 2007. אז דקו עוד היה שם והיריבה הייתה חזקה בהרבה אתלטיקו מדריד אך מעבר לעובדה שגם באותו משחק בארסה כבשה שלישיה, הייתה שם גם אותה תחושה בסיסית: הפערים בין שתי הקבוצות פשוט עצומים, שלקבוצה אחת "יש את זה" ולשניה פשוט אין. למחרת אותו משחק כתב ב"אס" אינאקו דיאז-גרה - אוהד אתלטיקו ידוע משפט ייחודי למדי: "כאשר דקו ומסי מפרקים אותך זה כמו לראות את ג'ורג' קלוני ובראד פיט גונבים לך את החברה: אתה חש בר מזל מעצם זה שיכולת להתחרות לזמן מה".
במקום דקו שעזב אפשר היה להציב במשפט הזה את צ'אבי או אינייסטה, וממש לשמוע את מנולו פרסיאדו, מאמן חיחון, אומר אותו כדי לסכם את המשחק של קבוצתו ביום ראשון. אבל, אם נודה באמת, לפעמים זה לא כיף לראות את ג'ורג קלוני ובראד פיט גונבים למישהו את החברה, אפילו כשהמישהו הזה הוא לא אתה. לפעמים אתה כן רוצה שיהיה צ'אנס של ממש לאנדרדוג. איך בכלל אפשר לעשות את זה בכדורגל?
אל תפספס
תסתכלו עליהם ותראו אותנו
התשובה הסטנדרטית היא לתת לאנדרדוג יותר כסף, או לפחות לצמצם את כמות הכספים בה יכול להשתמש הפייבוריט למשל באמצעות תקרת שכר נוסח ה-NBA, אותה מנסה להנהיג בימים אלה מישל פלאטיני. אבל ברמה הרגשית יש כאן יותר מזה. שנים על גבי שנים אנו מתקשים להיפטר מן הצורך להציב את עצמנו בדמות הגיבורים הזוהרים בכדורגל כמו בקולנוע. קל למצוא גיבורים כאלה בליגה הספרדית, אבל עוד יותר קל למצוא ובסופו של דבר גם לסמפט ברמה כזו או אחרת - את פשוטי העם: את הכדורגלנים האפורים, שתמיד יוכלו לעשות שתי פעולות מוגבלות ולא יותר, אלו שתמיד יילחמו ככל יכולתם כדי לכסות על היעדר כשרון מיוחד. אתה מזדהה איתם כי אתה יודע שכשאתה מסתכל עליהם אתה רואה את עצמך, כי הרי עמוק בפנים אתה יודע (אם לשאול שוב מעולם הקולנוע) שמצבך אולי לא גרוע כשל וודי אלן, אבל אתה גם לא בראד פיט.
ההודאה העצמית הזו מעוררת בסופו של דבר תחושה שכל אוהד מכיר: קבוצתך המנצחת, המרשימה, רומסת את היריב ללא תנאי, ואתה נהנה מכל רגע, אבל בשלב מסוים יש בך מעין רחמים על היריבה המסכנה, שרק רוצה להגיע הביתה בשלום. המשחק אתמול בין בארסה לחיחון שימש דוגמה מצוינת: כשאלבס ליהטט באגף ימין אוהדי בארסה, בצדק, מחאו כפיים באושר כילדים קטנים שמוקירים פעלול מרשים. מנגד, כששחקני חיחון נתקלו בעצמם או הצליחו למסור כדורים רק לסדרנים, בשלב מסוים קל היה לחשוב שאפילו באי הקאמפ נואו אולי רצו עוד שערים של אטו אבל בעיקר הנידו בראשם כמבוגרים שקולים, וכמעט שהפטירו בטון מלא רחמים "אוי, כמה שהם מסכנים" (תחושה שרק התחדדה עם שער הניחומים של חיחון, כאשר הכובש קיקה מתיאו הרים את ידיו במין תנועה של "יש עשיתי את זה", שמזכירה את האופן בו יניב גרין חוגג כל סל, ואז נראה כנרגע כאשר נזכר בזה שאין לו משמעות של ממש).
ההתפעלות מהגיבור והרחמים על זה שניגף מולו הם מעין סתירה פנימית שמתקיימת באופן קבוע במצפונו הספורטיבי של כל אוהד - והדמויות השחצניות ביותר של המשחק הם אלו שמחדדות את אותה סתירה: ישנם כאלו שמתמוגגים מכריסטיאנו רונאלדו לא רק כי הוא שחקן נפלא, אלא גם כי הוא טורח לומר לכולם עד כמה הוא שחקן נפלא. ישנם גם אוהדי כדורגל שחושבים שהפה הגדול של מוריניו או שיגעון הגדלות של פרגוסון הם רק סיבה נוספת לאהוב אותם. לשחצנים, אומרים האוהדים הללו, יש סיבה טובה להשתחצן. זה נכון. ובכל זאת, לא מעט אנשים בהחלט היו שמחים לראות את "נבחרת העילית של השחצנים" יורדת מהמגרש מובסת בשם האנשים הצנועים.
לתמונה כזו אפילו רמז פעם מיכאל באלאק, כאשר עוד במדי באיירן הסביר מדוע סירב לעבור לגלקטיקוס של ריאל כאשר אמר "הרבה יותר כיף לנצח את הכוכבים האלה מאשר להצטרף אליהם". למען ההגינות כדאי לומר שפיגו וזידאן למשל (להבדיל מרוברטו קרלוס) הם דמויות צנועות מאוד מחוץ למגרש, אבל נימת האנדרדוגיות של באלאק עדיין כיוונה להנאה שבלנצח את היוהרה ובוודאי שבתקופת פלורנטינו פרז יוהרה הייתה בשפע.
אם לשוב לזמן הנוכחי, דמיינו למשל הרכב שמאמן מוריניו ומכיל את איברהמוביץ', דרוגבה, רוני, רונאלדו וברבאטוב (שלא במפתיע בעיקר חלוצים), ונניח... להמן בשער. מנגד, אם אפשר היה לחזק קבוצה כמו חיחון, מאומנת על ידי מאמן שקט כמו דל בוסקה, ב"מובחרי הצנועים" מרחבי העולם לדוגמה קסיאס, פויול, קאקה, ראול, ואפילו ואלרון מי יודע, אולי אפשר היה לחולל סנסציה. "ניצחון הצנועים על השחצנים" בוודאי היה מתקבל בברכה אצל לא מעט אנשים. בסופו של דבר, מותר גם לצנועים לנצח בגדול מדי פעם, ואתמול בערב מצבם מעורר הרחמים של שחקני חיחון הזכיר זאת שוב. כמו גוטי מול ספר בלי איורים, השחקנים הללו נראו כל כך חסרי ישע אבל בניגוד לגוטי המלא בעצמו עד אין קץ, להם מגיעה עזרה הם, בסופו של דבר, קרובים אלינו הרבה יותר מגאוני הכדורגל.
פשוט תורידו את האף
עצם השימוש בחיחון לצורך "מאבק הצנועים בשחצנים" לא אומר שברצלונה מוצבת אוטומטית בצד השחצני במידה רבה ההפך הוא הנכון. ככל שהקבוצה הנוכחית של בארסה הולכת ומסתמנת כגדולה יותר ויותר, חשוב יותר להעריך את האופי הג'נטלמני שגווארדיולה משרה על שחקניו. ההישג של גווארדיולה מרשים במיוחד אם לוקחים בחשבון את התקשורת חסרת המעצורים, את ז'ואן "אני-גדול-אני-פיצוץ-גולי-גולי-גוץ" לאפורטה, ובעיקר את הרכב השחקנים.
לצד דמויות שקטות מחוץ למגרש כמו פויול, צ'אבי ואינייסטה, גווארדיולה צריך להתמודד גם עם פצצות אגו פוטנציאליות, ובראשן סמואל "אם היו קוראים לי אטואיניו היו מעריכים אותי פי אלף" אטו ואפילו (אף שהוא מעבר לשיאו ולכן מתרברב פחות) תיירי הנרי, שבימיו בפרמייר ליג הקפיד להבהיר שוב ושוב שאין שום מקום להשוואה בינו לואן ניסטלרוי כי הוא (הנרי) פשוט הרבה יותר טוב. העובדה ששני אלו למשל כמעט ולא נשמעים, בוודאי לא עם הצהרות בסגנון כזה, בהחלט צריכה להיזקף לזכות גווארדיולה, שמקפיד להציב להם גבולות ללא הרף (ולכן לא היסס לזרוק את אטו מהאימון לפני מספר שבועות כשזה לא התאמץ מספיק לדעתו). בלי המאמן שלהם, כנראה שהייתם מוצאים את אטו ואת הנרי בפסקה למעלה, מעריצים את עצמם ליד כריסטיאנו רונאלדו.
אם לשוב למפגש הפיקטיבי שתואר כאן, כמובן שהרעיון של "מאבק הצנועים בשחצנים" הוא פנטזיה. אבל כדורגל, בוודאי בספרד ובוודאי השנה, הוא עניין של פנטזיות, במובנים הלא-אירוטיים של המילה: הכדורגל שבארסה מפגינה ברוב המשחקים הוא מושא פנטזיות. הרעיון שריאל תוכל להדביק אותה הולך ונראה כמו פנטזיה, ממש כמו השאיפה שמתישהו יהיה רוב בספרד לנשיאי מועדונים לא מושחתים - שלא לדבר על שופטים נורמליים.
חסרי המעוף יוכלו כמובן לומר שכל הרעיון הזה פשוט לא נותן לעובדות להפריע לתיאוריה אבל שוב, אם לפוליטיקאים שלנו (שרבים מהם משמשים כדוגמה ומופת לשחצנות וזחיחות) מותר להציע פנטזיות המנותקות מהמציאות, למה לנו אסור? אז אל תעצרו בעצמכם: נסו לחזור בראשכם למשחק הצנועים מול השחצנים ולדמיין כיצד כתוצאה ממנו, השחצנים יגורשו מהכדורגל הספרדי לרווחת אוהדי כל מועדוני ספרד. בטיס ו-ולנסיה למשל ישוחררו מטלפיהם של חומסי כספים וחומדי תהילה, בריאל מדריד יצטמצם אולי סופסוף הפער העצום בין הג'נטלמניות אליה מתיימר המועדון לכוחנות והטעם הרע שמאפיינים אותו בפועל, ובברצלונה קצת שפיות תחליף את מקום ההערצה העצמית: ז'ואן לאפורטה יישלח להסתגר עם מראה, וגווארדיולה ימונה לתקן חדש שיגרום אפילו לאבי נמני לקנא מאמן/נשיא בארסה. במצב כזה, במיוחד אם אפשר יהיה להשתיק גם את הקשקשנים שבעיתוני קטלוניה, כולם ימחאו כפיים לג'ורג' קלוני ובראד פיט כשהם ייקחו אליפות.
shmulik_nili@walla.co.il
