הבחירות האמיתיות

אחד הוכיח בקיץ האחרון עליונות היסטורית בבריכת השחייה עם שמונה מדליות זהב בבייג'ינג, השני ניפץ בקלילות היסטרית את שיאי המסלול ב-100 וב-200 מטר ונראה כשליט הבלתי מעורער של הריצות הקצרות בשנים הקרובות. חצי שנה אחרי האולימפיאדה, ניחוחו של הרושם שהותירו השניים עדיין עז.

פלפס הוא המודל האולטימטיבי למנהיג אמריקאי: רוצה הכל וגם לוקח, ואם הוא מועד בדרך, תמיד יהיה את היהודי שיעזור לו לקום (כמו במקרה של ג'ייסון לזאק ומירוץ השליחים הבלתי נשכח). כמו קלינטון, גם הוא לקח צינגלה פה ושם ומיהר להתנצל על זה, ובסך הכל הדמות של השחיין הצעיר מזכירה מאוד את הנשיא שאמריקה מחפשת – צעיר וקצת תמים אבל אחד כזה שהכל מצליח לו. בולט הוא האימפריאליסט הקלאסי, דיקטטור שחצן וחסר לב שלא רק מחסל את יריביו, אלא גם מבצע את הירי בעצמו כשהוא מסתכל להם בזלזול בלבן של העין. הוא לא שוכח אחר כך לרקוד על הדם. בניגוד לפלפס שיודה להוריו שהביאוהו עד הלום, מבחינתו הוא אלוהים והמשיח הבא ביחד.

שניהם מאמינים גדולים בתפיסת "הכל או כלום". מבחינת פלפס ובולט לא היו הנחות בבייג'ינג, הם הלכו על כל הקופה וזכו בה. הבוחרים אוהבים מאוד אנשים שיכולים לספק להם קבלות, ולשניים האלה יש, ברוך השם. פלפס עושה את הדברים יותר בצורת הפוליטיקלי קורקט הנהוגה (וגם עם לא מעט קשיים בדרך), בולט מקפיד להבהיר שהוא מספר אחת ושאין לו אופוזיציה אמיתית. עד שיוכח אחרת, הוא אכן לבד בשלטון.

סמים הם שם המשחק היום, ויש לא מעט המשוכנעים, הגם שאין הוכחות בשטח ואין בעצם קרקע אמיתית לטענה, כי שניהם נוטלים סמים אסורים שעוזרים להם להגיע להישגים שלא ייאמנו. אבל בעוד אצל בולט זה מסתכם כאן, פלפס נתפס בעדשת המצלמה כשהוא שואף מתוך באנג (אמאל'ה, באנג!), והיה צריך להתחיל להתנצל ולספר שזה נורא לא בסדר, מה שמחזיר אותנו לאמירה המפורסמת של קלינטון: "I didn't inhale".

מייקל פלפס:

"האצבע שלך בוועד האולימפי"


יוסאין בולט:

"בולט? אני לא מאמין לו"