אש ידידותית

זה היה משחק עונה שהולם את ליגת העל של העונה, שהיא אחת החלשות ביותר אי פעם. בהתאם לליגה של כדורסל רע, ללא כוכבים שניתן להתרגש מהם או להתחבר אליהם, היה המפגש בין שתי היריבות המושבעות ידידותי ונטול דם רע. איש לא שקל לרגע לרדת מהמגרש במחאה על השיפוט, אף אחד לא הזיל דמעה על הפרקט ומאמן מכבי ת"א, פיני גרשון, חרג ממנהגו ולא הקניט את מעסיקיו ואוהדיו לשעבר מהפועל ירושלים. כשאחד השחקנים היחידים בשתי הקבוצות שידע ימים אחרים ולוהטים יותר, דרק שארפ, התקומם על עבירה מכוונת של מורן רוט, מיהר האחרון לחייך ולפייס אותו. השנאה היוקדת בין צהוב לאדום התפוגגה כלא היתה, לפחות באופן זמני.

לאווירה הנינוחה מספר סיבות. ראשית, גם אם מכבי מחקה את ההפרש בו הפסידה במלחה, הפרס היחיד שלה הוא מפגש מול השמינית בטבלה במקום השביעית, בשל שיטת הפיינל פור. הסיבה השנייה והמשמעותית יותר היא שמדובר בשתי קבוצות רכות למדי, עם יסודות הגנה בינוניים, שנאלצות להסוות את חולשותיהן באמצעות שלל הגנות נסוגות, בדרך כלל אזורית שעוברת לאישית. התרבות הזאת, של גימיקים במקום הגנה אישית אגרסיבית, היא בין הגורמים לכישלונות של הקבוצות הישראליות באירופה. מהטיולים הקלילים בארגז החול המקומי הן עוברות לחטוף מכות רצח במגרש של הגדולים. כל אחת סובלת בדרכה: מכבי מובסת בכל משחק חוץ מאתגר, ירושלים הודחה בשלב מוקדם מהיורוצ'אלנג'.

ובדיוק כמו שמכבי התקשתה להסתגל לברצלונה, ירושלים לא הצליחה להתרגל למכבי. גיא גודס שלף בפתיחה הגנה טקטית ונסוגה, של חילופים אוטומטיים בכל חסימה ונטישה מוחלטת של ד'אור פישר, לטובת עזרה בהגנה. אז מכבי קצת התבלבלה בפתיחה, פישר החטיא מעט מבחוץ, אבל בסופו של דבר התברר שמי שנפגעה מהמדיניות הזאת היא דווקא ירושלים. כשמכבי התאוששה וחזרה, הקבוצה של גודס שכחה שעליה לשחק בפיזיות, וביצעה 14 עבירות בלבד לאורך 40 דקות. אי אפשר לנצח ביד אליהו כששולחים את היריבה לקו עשר פעמים בלבד. בירושלים דיברו במשך שנים על אהבה, אבל בלי קצת שנאה בריאה, רוע ומרפקים, אין טעם לקיומו של המשחק הבא בין הקבוצות, אי שם בשלהי חודש מאי.