פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הגארדן אוף עדן

        מה הוביל את קובי ולברון לחגיגה בניו יורק? מה הסוד של בוסטון המתחדשת? ומה פשר הבחירות השערורייתיות לאולסטאר? דן לזר רואה 5/5

        החמישייה הטובה

        1. חגיגה בניו יורק. אפשר להסתכל על החגיגות האחרונות על הפרקט של המדיסון סקוור גארדן משני כיוונים מנוגדים לחלוטין, אבל אנחנו נבחר כמובן בזווית החיובית, האופטימית והשמחה. לאחר הפציעה של אנדרו ביינום, הוציא קובי בריאנט את כל התסכול על הראש של שחקני ניו יורק בדרך לשבירת השיא ההיסטורי לצבירת נקודות בהיכל - 61 נקודות מרשימות. על הדרך חלף הממבה על פני מייקל ג'ורדן בכמות המשחקים בהם קלע 60 נקודות ויותר בקריירה. לא חלפו אלא יומיים, ולברון ג'יימס קיבל הזדמנות לשחק על אותו פרקט ומול אותם קונוסי הגנה, והוא לא היה צריך יותר מאשר קצת אתגר ומעט מאד התנגדות כדי לנפק בעצמו את אחת השורות הסטטיסטיות המרשימות אי פעם. אמנם 52 נקודות לא הצליחו לשבור את השיא הנוצץ והטרי של קובי, אבל הן עדיין מרשימות ביותר בפני עצמן ולזה צריך להוסיף עוד 10 ריבאונדים ו- 11 אסיסטים של המלך החדש של הליגה, במה שהפך לטריפל דאבל הראשון של שחקן הקולע מעל 50 נקודות מאז קארים עבדול ג'אבר ב- 1975.

        בנוסף, ניו יורק הפכה לקבוצה הראשונה מאז 1962 שנותנת לשני שחקנים שונים, ברצף, לקלוע מעל 50 נקודות מולה, אבל זה כבר שייך למחלקת הציון לגנאי, והבטחנו להישאר חיוביים.

        2. שקט תעשייתי. כבר התרגלנו לרצפי ניצחונות של הסלטיקס, אבל אחרי המשברון האחרון, שהחל בהפסד בסטייפלס סנטר ללייקרס והסתיים בהפסד קשה נוסף בקליבלנד, שוב נראית בוסטון כמו האלופה שבדרך ולא רק כמו האלופה היוצאת. עם רצף של 12 ניצחונות השקט התעשייתי חזר לגארדן והכל שוב על מי מנוחות. בתוך הרצף הזה היו גם כמה מוקשים שבבוסטון לא ממש התקשו לפרק, כמו ניצחון ענק מול פיניקס, ניצחון מרשים באורלנדו, בלו אאוט מביך מול דאלאס וניצחון גדול בדטרויט, והנה כל הכלים חזרו לתפקד בשיא כוחם. לאחרונה החלו לעלות שוב על פני השטח דיונים בשאלה מי השחקן החשוב ביותר בבוסטון, האם זה פול פירס או קווין גארנט (יש סטטיסטיקות שונות על תפקוד הקבוצה עם השניים על הפרקט, וכאשר כל אחד מהם נח), אבל האמת היא שהשניים האלו, יחד עם ריי אלן, מהווים יחידה אחת מקצוענית ומוכשרת כמו שאין לאף אחד אחר בליגה. בגילם האגו אינו מהווה עוד מכשלה, וכל עוד השלישיה הזו תהיה בריאה, בוסטון תמשיך להיות המועמדת המובילה לסיים את העונה הנוכחית באותו המקום בו סיימה את הקודמת. ובינתיים בוסטון שואפת להבטיח יתרון הביתיות לכל אורך הפלייאוף, בוודאי במזרח, ורצוי גם בסדרת הגמר הכללית, ובקצב הנוכחי בהחלט נראה ששוב היעד הזה סביר וריאלי.

        3. עבודה קשה משתלמת. בשארלוט עובדים קשה מאוד, בוודאי מאז הגיע העירה לארי בראון, והעבודה הקשה משתלמת. הקבוצה נראית יותר טוב ככל שהעונה מתקדמת, ואמנם המאזן עדיין שלילי, כולל שלושה הפסדים רצופים, אבל כולם מול קבוצות משובחות מן המערב, בחוץ. בשארלוט אפילו מאמינים שאפשר גם להגיע לפלייאוף כבר השנה, ובהתחשב בכך שכבר עברה חצי עונה - האמונה של החתולים היא ביטוי לשיפור ביכולת לעומת עונות קודמות. את העבודה הקשה הזו מביא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר ריימונד פלטון, שכבר זמן רב שומע על רצון לשלוח אותו בטרייד עקב חוסר יציבותו וקליעתו השבורה. אלא שתחת בראון מתאמץ פלטון, משתדל ונותן כל ערב מחדש את הכל, עד שהפך לחביב המאמן, ותוך כדי הביא לכך שאחת האמיתות היותר ברורות בתחילת העונה כבר לא כל כך נכונה, וייתכן שפלטון יקנה לעצמו מקום בקבוצה למרות נוכחותו של די ג'יי אוגוסטין הצעיר הנמרץ והמוכשר. כל זה הגיע לשיא בשבוע שעבר, בניצחון הדרמטי של הבובקאטס בלוס אנג'לס, לאחר שתי הארכות, במשחק בו פלטון נתן את הנשמה, בשני צדי המגרש, למשך 53 דקות, וכמעט רשם טריפל דאבל. גם אם בסוף לא יראו שם פלייאוף העונה, בשארלוט יש הרבה אמונה ותקווה לקראת השנים הבאות.

        4. תחרות אמיתית. שלא כמו במערב, בו קיימת תחרות מסויימת על המקום האחרון לפלייאוף בין שלוש-ארבע קבוצות שחוששות להיוותר מחוץ לארץ המובטחת, במזרח מתפתח קרב אימתני בין 14 קבוצות שרואות עצמן כבעלות סיכוי אמיתי וסביר להיכנס לסבב המשחקים גם בסוף אפריל ואל תוך מאי. מעבר לשלוש הקבוצות הגדולות של המזרח, בוסטון, קליבלנד ואורלנדו, יש עוד 11 קבוצות שיכולות, עם רצף ניצחונות איכותי, להבטיח מקום בפלייאוף ואפילו לזכות ביתרון ביתיות לשלב אחד לפחות. המרחק בין אטלנטה, במקום הרביעי, לבין טורונטו, במקום ה- 14, הוא 18 משחקים, אבל הפער המקביל (לשם השוואה) בין המקום הרביעי ל- 14 במערב הוא 41 משחקים (!). הפער בין המקום השמיני במזרח (מילווקי) לאותה טורונטו הוא 8 משחקים, ובהתחשב בכך שמייקל רד סיים את העונה וטורונטו במשבר שאולי עוד תצא ממנו, זה בהחלט פער מחיק. גם ניו יורק, שיקגו, ניו ג'רזי ואפילו אינדיאנה ושארלוט עדיין לא הרימו ידיים, וזה אומר שכל משחק במזרח תחרותי וחשוב, שלא כמו רבים ממשחקי המערב. וכל זה נכון, כמובן, חוץ מהמשחקים של וושינגטון, שם כבר זמן רב מריחים באוויר את ריח חוף הים ורואים בעיניים בעיקר בחורות עם ביקיני.

        5. אפשר לסמן V. צ'רלי וילאנואבה החליף דיסקט והפך בינואר לאחד השחקנים החמים בליגה. מבט על השורות הסטטיסטיות שלו יכול לגרום לאדם מן היישוב בלבול בינו ובין הגדולים ביותר, והפציעה של מייקל רד אמורה רק לסייע לצ'רלי וי להמשיך ולהיות מפלצת עד סוף העונה. מילווקי אינה משחקת רק בשביל הכיף בשלב זה ומאיימת ברצינות על הפלייאוף, והיכולת הגבוהה של וילנואבה מגיעה בזמן אמת ותורמת ללא מעט ניצחונות חשובים עבור המועדון מוכה הפציעות. בניצחון על סקרמנטו קלע צ'רלי 25 נקודות והוריד 12 ריבאונדים, בניצחון על דאלאס רשם שחקן השנה הרביעית 32, 10. בניצחון בטורונטו הוריד וילנואבה מבול של 26 ו- 13 ומול אטלנטה 27, 7 ריבאונדים ו- 6 אסיסטים סייעו מאד להשיג ניצחון חשוב נוסף. הבעיה הגדולה של וילנואבה עד כה בקריירה תמיד היתה חוסר היציבות, אבל כרגע נראה שהוא בריא וכל עוד יישאר כך אין סיבה שלא ימשיך להעלות את הקריירה שלו לרמה הבאה.

        החמישיה הרעה

        1. חלפה לה תהילת עולם. אוהדי כדורסל רבים, ואפילו הצעירים שבהם, עוד זוכרים את סקרמנטו של תחילת שנות ה-2000, אחת הקבוצות החכמות והמהנות בליגה, עם הרכב שחקנים מוכשר שזכה לאהדה חוצה ממזרח למערב ומעבר לאוקיינוסים, בזכות הרעננות, המשחק השוטף והאיכות הנראית לעין. המרחק בין הקבוצה ההיא לזו הנוכחית של הקינגס שקול למרחק בין אחמד טיבי לאביגדור ליברמן, שכן הקבוצה הנוכחית היא פשוט בדיחה עצובה. עם תשעה הפסדים בעשרת המשחקים האחרונים צמודה סקרמנטו למקום האחרון במערב, בזכות כך שהיא מאפשרת ליריבות לקלוע למעלה מ-108 נקודות למשחק, וככל שהעונה מתקדמת המצב עוד מחמיר. בשבועיים האחרונים הם ספגו 129 נקודות מפיניקס, 119 מבוסטון, 117 מקליבלנד, 113 מטורונטו, 118 מדנבר, 129 ממילווקי, 133 מגולדן סטייט ו- 139 מאורלנדו. אאוץ'. ההגנה של המלכים לשעבר היא אחת הזוועות הגדולות שנראו מזה זמן רב וגם ההתקפה די משעממת, כאשר קווין מרטין עושה בה ככל העולה על רוחו, ללא יד מכוונת וללא יעדים מוגדרים.

        אפילו תנועת הנוער לא תופסת תאוצה, כאשר ג'ייסון תומפסון עדיין לא משחק למעלה מ-30 דקות, וגם ספנסר הווז מגרד בקושי 20 דקות, וטרייד על בראד מילר השחוק עדיין לא נראה באופק. עד מתי, עד מתי יימשך הסבל הזה?

        2. הימים הנוראים של אנדרו ביינום. אנדרו ביינום שיחק בתקופה האחרונה נפלא, ביכולת הטובה ביותר שלו העונה, ונראה בדרך הבטוחה למקום אליו חשבו רבים שהוא יכול להגיע אליו כבר בשנה שעברה - מעמד השחקן המוביל, לצד קובי בריאנט, בקבוצה שרצה לאליפות. אלא שאז החלו הדברים להראות פחות טוב עבור הילד המוכשר מלוס אנג'לס, עד הקריסה הגדולה. תחילה ג'ראלד וואלאס נכנס לסל לכיוון שלו וביינום פגע בו במה שהליגה קבעה שהייתה עבירה מלוכלכת ולא ספורטיבית. הפגיעה הסתיימה בצלע שבורה של וואלאס וקריסה חלקית של ריאה. כאשר נשאל על כך ביינום תגובתו הייתה מפוקפקת ושנויה במחלוקת וכללה בעיקר שמחה על כך שהליגה לא הרחיקה אותו ממשחק אחד או שניים והרבה פחות עצב ודאגה לשלומו של וואלאס. יש שיאמרו שאת העונש שלו קיבל ביינום ממש במשחק הבא, מול ממפיס, אז קרע חלקית את רצועות הברך (לא אותה ברך בה נפצע בשנה שעברה), ירד אל הפרקט נאנק מכאבים ופונה רק בכסא גלגלים. האבחון המעודכן ביותר מדבר על תקופת החלמה של 8 עד 12 שבועות, מה שסוגר עבור ביינום את העונה, ואולי גם את הפלייאוף. גם הפציעה בשנה שעברה אירעה נגד אותה ממפיס, ובאותה תקופה של השנה, ואולי כדאי שבלוס אנג'לס ישקלו לתת לביינום קצת מנוחה בשנה הבאה, כאשר ממפיס שוב תופיע בלוח המשחקים.

        3. רק שואו טיים? בשבוע החולף הוכרזו 24 המשתתפים במשחק האולסטאר והליגה כמרקחה. כל קבוצה שיווקה בשבועות האחרונים את כוכביה וכך יוצא שתמיד יהיו מאוכזבים, אך יש כמה בחירות שבאמת לא בטוח שהן המתאימות ביותר, ובעיקר מצביעות על בעיות יסוד בסיקור ליגה ובמגמות המכוונות אותה, בוודאי מבחינה שיווקית. במזרח אלן אייברסון, רשארד לואיס, ג'ו ג'ונסון וג'מיר נלסון באמת שחקנים טובים, אבל אין סיבה שהם ישחקו באולסטאר הזה על חשבון רייג'ון רונדו, ריי אלן, אנדרה איגודאלה ומו וויליאמס. יש בכך אמירה די מכעיסה שכן במיוחד רונדו, אלן ו-וויליאמס מריצים את שתי הקבוצות הטובות במזרח (ואולי בליגה כולה).

        גם במערב מגיעות מילים חמות לדייויד ווסט, אבל מה היתרון שלו על פני אל ג'פרסון המפלצתי? וכל זה כמובן עוד לפני שדיברנו על כך שחלק מטובי שחקני ההגנה של הליגה לא מופיעים באולסטאר, אבל זה נכון כמעט בכל שנה, וזו בכלל מלחמה אחרת שכן התעשייה הזו חיה על התקפה ולא על הגנה, וזה כבר עניין תפיסתי עמוק ומורכב יותר.

        4. אחרי שהשמש שוקעת. בשבת האחרונה, בלילה, הרבה אחרי שהשמש שקעה, והפיניקס סאנס הפסידו בבית באופן מביש לקבוצה החלשה משיקגו, נתכנסו אנשי המועדון למספר מפגשים מסתוריים ואפופי בהילות מאחורי דלתות סגורות כדי לדבר על כל מה שקורה לקבוצה. "אנחנו מתקשים עכשיו", אמר טרי פורטר, "אבל אנחנו מדברים על הכל". אלא שמכל הדיבורים האלו בינתיים לא קורה שום דבר חיובי. פיניקס, יש לומר, מנצחת פה ושם, אבל הפסידה 7 מ- 10 המשחקים האחרונים, ומפסידה לא רק לקטנות, כמו במקרה שיקגו, אלא גם לגדולות, כמו ההפסד לסן אנטוניו, גם כן בבית.

        אחרי המפגש הראשון הסתגר המאמן, עמוק אל תוך אשמורת שניה, עם גרנט היל וסטיב נאש. שני האנשים הגדולים של המועדון, שאקיל אוניל ואמארה סטודמאייר, לא נכחו בפגישה ולא ברור אם הוזמנו ולא רצו לבוא, או כלל לא הוזמנו. ברקע כל העת דיבורים על טרייד שהקבוצה מנסה לרקוח על אמארה, ויש לכך לא מעט סיבות נכונות - חוסר התקשורת עם המאמנים, החוזה הגדול הבא, העבר של פציעת הברך וחוסר ההצלחה של הקבוצה יחד איתו. כך או כך, עם או בלי טרייד, הבלגן באריזונה שולט, ולא ברור אם יש אור בקצה המנהרה.

        5. לחם שחור לבן. בפינת כריס קרוס השבוע מככב בראד מילר, שיושב בבית בימים אלו ומחכה לטרייד. רשמית הוא פצוע, אבל הניחוש שלי הוא שיום לאחר שיועבר בטרייד הפציעה תחלים מעצמה ואולי, אולי גם החיוך יחזור לעיניו של אחד השחקנים המגוונים בליגה. מפעם לפעם הוא מתעורר, מילר, וכך נוצרה לנו השבוע יופי של פינה. אחרי 13 נקודות, 7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים ב-11 בינואר נעלם מילר עם 3 נקודות ושני ריבאונדים יומיים אחר כך. אלא שלמחרת התפוצץ הסנטר מסקרמנטו מול גולדן סטייט עם 30 נקודות ו-22 ריבאונדים. גם מול מילווקי, עוד יומיים לאחר מכן, התפוקה הייתה טובה - 20 נקודות ו-9 ריבאונדים, אבל 4 ימים עברו חלפו להם וחזר מילר לאדישותו עם 2 נקודות ושלושה ריבאונדים. יום אחר כך המשיך הכריס קרוס התורן להסריח עם 4 נקודות חיוורות אבל התעשת במשחק הבא עם כמעט טריפל דאבל של 14 נקודות, 13 ריבאונדים ו-9 אסיסטים. וכן הלאה, עד לעצם היום הזה, בו נותר בביתו בגלל פציעה. למילר תמיד היתה היכולת להיות אחד הסנטרים הטובים בליגה, השאלה היא רק כמה מוטיבציה יש לו, ואין ספק שכרגע אין לו הרבה ממנה.