הם מ-ע-צ-ב-נים

מועדון החשפנות "2001 אודיסי" נמצא ברחוב דייל מייברי, קצת יותר מקילומטר מאיצטדיון "ריימונד ג'יימס". מכיוון שתיירות הפנים בטמפה ביי זורמת בעיקר לכיוון יבור סיטי, מרכז הבילויים של העיר, המקום בדרך כלל מהווה מפלט לנהגי משאיות או לסתם חרמנים מהאזור. אלא שבגלל הקרבה לאיצטדיון, השבוע הוא הפך לעוד נקודת ריכוז, אחת מיני רבות, של אוהדי פוטבול. אם ביום רביעי עדיין הייתה האודיסיאה חצי ריקה, הרי שבשבת הייתה החניה בחוץ מלאה כבר בשמונה בערב.

השלט שבחוץ מנצנץ בצבעי אדום-כחול-לבן, ונראה דהוי כאילו יצא מסרט פורנו מהסבנטיז. המבנה עלוב למראה ומוזנח משהו. כששמתי את עצמי בתוך הסצנה, לרגע הרגשתי בתפקיד רוברט דה נירו ב"נהג מונית". נשמתי עמוק וצללתי פנימה. מה אומר, עולם אחר לחלוטין נגלה בפניי, עם דלתות כניסה מפוארות ומרבדים נקיים. מכיוון שהאמריקאים מקפידים על החוק שמונע עישון (אהמ, אהמ לכל אותם בעלי פאבים בארץ), העשן היחיד שתראו מיתמר יגיע מכיוון עמודי הברזל של הבנות המרקדות. "עשרים דולר", דרשה הקופאית ואני הרמתי גבה, אבל נו, אם אני כבר פה, שיהיה. החוויה, אתם יודעים. "הן עירומות לגמרי, לא תמצא בכל מקום", שכנעה אותי סופית להוציא את השטר. את השוק חטפתי אחרי שנתתי לה את הכסף. קיבלתי עודף והתכוננתי להיכנס פנימה. "רגע, לא מגיע לי טיפ? אל תשכח אותי, חומד", צעקה לי. שאני אבין, את דורשת טיפ אחרי שלקחת ממני עשרים דולר?

שמתי לה שני דולר, כי ככה זה אצלי, אני איש עם מצפון. לא יודע, יכול להיות שזה ככה בכל מקום ורק אני עם ההתנסות המועטה שלי במועדוני חשפנות מרגיש פה מוזר. הפעם האחרונה שהייתי בסטריפ ג'וינט הייתה אי שם בתחילת המילניום. מעולם לא הבנתי את הקטע של עדת גברים שמסתכלת על נשים עירומות ולא יכולה לגעת, ואני בכלל מבולבל מאלה שמביאים לשם את בנות הזוג. אנלוגיות מתאימות? עולות לי כמה. כמו, נניח, ללכת למסעדת גורמה ולהריח בלי לטעום, לקנות כרטיס טיסה לחו"ל ולבוא לצ'ק אין בלי דרכון, או להגיע למשחק בליגת העל ולגלות שהאיצטדיון ריק. טוב, תשכחו מהדוגמה האחרונה, במקרה הזה עדיף ככה.

בכל מקרה, אפילו אני חייב להודות שהבנות על הבמה סיפקו את הסחורה (למי שמסוגל לצאת מסופק מסחורה שאי אפשר לשים עליה יד). לסטייסי, איימי ואמנדה יש אישיות מדהימה, מעבר לכל צל של ספק, בחורות להביא לאמא. מסביב המון של אנשים שהתחלק לשלושה סוגים: המריירים, האדישים ואלה שאין להם מושג מה הם עושים פה ולמה הם מבזבזים את הזמן (לא צריך לנחש לאיזו קטגוריה לסווג אותי). כמעט לכולם היה מכנה משותף אחד: הם אוהדים של פיטסבורג. בטמפה ביי של השבוע, לא משנה לאן אתה הולך, תמיד תיתקל בגדודים של סטילרס.

עלי מוהר המנוח כתב פעם שאדם יודע שהוא אוהד ספורט אמיתי אם הוא רואה משחק סתמי ונטול אינטרסים ומיד בוחר צד. אף פעם לא סמפטתי במיוחד את הסטילרס, בלי כל סיבה מיוחדת. מצד שני, לאריזונה בזתי ולעגתי כל השנה, ואחרי שהקרדינלס צחקו עלי כל הדרך לסופרבול, גם אותם אני לא ממש אוהב. בשבוע האחרון התחלתי במשימת עיצוב התודעה שלי למשחק הערב, חייב לבחור צד. חייב. נזכרתי ביום רביעי, שבו ראיתי את ניצניהם של נחילי הצהוב-שחור פושטים על טמפה; ביום חמישי, שבו בכל פאב ביבור סיטי ניגנו שירים של הסטילרס; ביום שישי, שבו ראיתי ממרפסת מסעדת "שפרד'ס" שבחוף המדהים של קלירווטר איך אפילו על סוכת המציל יש דגל צהוב. ואז שאג הכרוז "תודה לאיימי, היא מוסרת לכם 'גו סטילרס'". כשההמון המשולהב התחיל לצעוק הבנתי, סופסוף, בעד מי אהיה במשחק הזה. יאללה, קרדינלס, תנו בראש.