פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תראו מי בא לבקר

        דוד רוזנטל הופתע כשדונובן מקנאב הגיע לטמפה ביי כאילו שהוא חלק מהמסיבה, וראה איך למייק טומלין כבר נשבר לחלוטין מההמולה

        אחת הבעיות שיש בתחנת רדיו שמשמיעה שירים ישנים היא שאי אפשר לחדש את הסטוקים. למשל, לכל מדינה בארה"ב יש את ערוץ הרוק הקלאסי. בהתחלה אתה מתלהב מהעובדה שמשמיעים לך את קרידנס, לד זפלין וקרוסבי, סטילס ונאש ברצף, אבל אחר כך הכל מתחיל לחזור על עצמו. אלוהים יודע כמה פעמים שמעתי את "Don't Bring Me Down" של ELO השבוע. מצד שני, זה עדיין עדיף על קלי קלרקסטון ואבריל לאווין או על מטיפי דת מוטרפים שקודחים במוח, וזה עושה נעים לאוזניים בפקקים.

        לתחנת הרוק הקלאסי של טמפה ביי קוראים "איגל – 107.3", ועד יום חמישי פמפמו שם את ההופעה של האיגלס (ביררתי – לא נשארו כרטיסים, יש לי תירוץ). כשאוהד פיטסבורג אמר לי באותו יום שחבל שפילדלפיה לא הגיעה לסופרבול, חשבתי שבאמת יכול היה נחמד אם גם האיגלס האלה היו מגיעים לכאן ומשלימים את פסטיבל העיטמים שתקף את סצנת הבידור של טמפה ביי.

        מוזר, רק יממה עברה והחלום הזה התגשם. זאת אומרת, סוג של הגשמה. כך פתאום ראיתי אותו בלובי, עם הקרחת הנוצצת והזקן הצרפתי. דונובן מקנאב, הקוורטרבק של אותם האיגלס, הגיע לטמפה. הוא לא ממש נראה מוטרד מכך שרק לפני שבועיים זרק את המשחק במו ידיו ואפשר לאריזונה לנצח בגמר ה-NFC. מקנאב היה מחויך, פיזר בדיחות לכל עבר והמשיך לעמדת הראיונות, לרגע נדמה היה שבמסיבה הזו הוא הכוכב האמיתי. היה משהו מעיק באוויר. כולם באים לסופרבול לראות ולהיראות, אבל כשהשחקן עם הקוף הכי גדול על הגב ב-NFL נראה כמו חתן השמחה, יש בכך טעם לפגם.

        בארצות הברית נהוג שאם אתה אוהד קבוצה ונקלע לאירוע ספורטיבי, אתה בא לבוש עם החולצה המתאימה. ניתן למצוא הרבה אוהדי דאלאס, ניו יורק ג'איינטס, ניו אינגלנד פטריוטס וכמובן הבאקנירס המקומיים. בכל מקרה, מקנאב, כך נראה, היה הנציג היחיד של האיגלס השבוע בטמפה. אחר כך הוא דיבר על העתיד שלו בפילדלפיה: "אני רוצה לפרוש כאיגל", הצהיר בתגובה לדבריו של דיון סנדרס, שאמר כי הקוורטרבק רוצה לצאת מעיר האחווה. אפשר היה לראות סוג של כנות בעיניים שלו, אבל מצד שני האיש הרי לא מדבר למצלמות מאתמול, וסביר להניח שסנדרס לא אומר דברים בעלמא.

        בעוד מקנאב מגיע רענן וחייכני, מייק טומלין, מאמן פיטסבורג, כבר מותש לחלוטין מהמפגשים עם התקשורת. בכל בוקר בשבוע האחרון מתייצב טומלין למסיבת עיתונאים, פעם ב-8 ופעם ב-9. זו של יום שישי הייתה אמורה להיפתח ב-9:30, אבל טומלין הגיע רק ב-9:43. "מצטער על האיחור, היו לי דברים קצת פחות חשובים להתעסק בהם, כמו פוטבול", אמר המאמן בסרקאזם מופגן. בסיום, כשהתייצב לפוטו-אופ, הוא הסתנוור לחלוטין מהפלאשים. "אני לא יכול עם זה יותר", הכריז אחרי שעשרות פלאשים ריטשו לו את אישוני העיניים וירד מהבמה. לכל אורך האירוע ניכר היה שלטומלין נמאס מכל הטרארם שמסביב, אבל הוא מודע לכך שאין לו כל כך ברירה. עד כמה הסחת הדעת הזו תפגע בסטילרס ביום ראשון? אף אחד לא יודה בזה, אבל כשהמשחק עצמו הופך לעניין המשני, כשהקרדינלס באים כאנדרדוג מובהק וכשאתה לא מפסיק לפזז בין מיקרופונים, יש סיכוי לא קטן לנזק.

        מסיבת עיתונאים היא מאורע שבו נאמרים כל כך הרבה דברים ובעצם לא נאמר דבר. עיקרון הביצה והתרנגולת עובד גם פה – אתה לא יודע אם השאלות המטומטמות גורמות לתשובות סתמיות או להפך. "יש לנו קבוצה חזקה... מנהיגות... בלה בלה". בשלב הזה כמעט נרדמתי. טומלין כבר מחכה שכל הברברת הזו תהיה מאחוריו והמשחק יתחיל. האמת? קשה להאשים אותו.