המוות פה מולך

    בית"ר נגד הפועל? חיפה נגד תל אביב? לדור בלך יש 10 סיבות עבורכם למה הדרבי הפתח תקואי הוא המשחק הכי גדול שיש לכדורגל הישראלי להציע

    דור בלך

    אלפי מילים נכתבו ויכתבו בימים האחרונים על הסופרבול, אליפות אוסטרליה הפתוחה בטניס, פתיחת שלב הטופ 16 ביורו ליג והמפגש בין ליברפול לצ'לסי, כל זה מבלי לשים לב שהמשחק הגדול ביותר בכדורגל הישראלי אוטוטו יוצא לדרך – הדרבי של פתח תקוה.

    בית"ר ירושלים נגד הפועל תל אביב תמיד היה משחק גדול שעירב אמוציות, הדרבי התל אביבי משרה אווירה אירופאית ועל המפגש בין מכבי חיפה למכבי תל אביב משינה אפילו כתבו שיר. אבל הדרבי הפתח תקואי, הוא הוא הסופר קלאסיקו הישראלי.

    (תוכן מקודם)

    לא רק בזמן הקורונה: השירות הרפואי שעוזר לחולי לב

    בשיתוף שחל
    לכתבה המלאה

    1. החשיבות

    כמה שהמשחקים שנזכרו לעיל חשובים לקבוצות ולאוהדיהן, לרובן מדובר רק בעוד פרק בעונה בה מפר מטרות ויעדים. אליפות, גביע או אפילו רק העפלה לאירופה. לפתח תקואיות אין משהו חשוב יותר מהדרבי. עבורן "הדרבי הוא מעל הכל" הוא יותר משיר שמושר בשבוע שלפני. מכבי פתח תקוה מועדון ללא היסטוריה או מורשת, ללא שאיפות מיוחדות ולמעשה גם כמעט ללא אוהדים פרט למשפחת לוזון. עבור אותה משפחה הליגה יכולה להסתכם בשלושה משחקים (שניים בשנה הבאה תודות לראש המשפחה). גם הפועל, על ההיסטוריה המפוארת, בהתנהלותה הנוכחית היא קבוצה שלא הולכת לשום מקום. האוהדים כבר הבינו כי כל עוד העומדים בראש הקבוצה לא יתחלפו, אין מה לצפות להצלחות, להיקשר לשחקנים או לבנות על תחושת גאווה מהקבוצה. לפחות שישלטו בעיר.

    2. הפרס למנצחת

    כמו כל המלחמות הטובות והעקובות ביותר מדם, גם כאן לא בדיוק ברור למה זה טוב. אנחנו נלחמנו במשך שנים על עזה, בניגריה התחוללה מלחמת אזרחים על שליטה במדינה הענייה ביותר באפריקה, ובוליביה ופרגוואי נלחמו במשך שלוש שנים על הצ'אקו – שטח נטוש שמורכב ברובו מאדמת טרשים ובאופן כללי לא תורם כלום לאף אחד. כל המלחמות הללו מקבלות לפתע הילה של הגיון כשמבינים ששתי הקבוצות האלה נלחמות על ההגמוניה בפתח תקוה. פתח תקוה קיבנימאט. אפילו יואל משה סולמון גילה בלילה הראשון שלו בעיר שהמוות שם שולט ואפילו הציפורים לא רוצות להגיע לשם אלא אם הן בדרך לתל אביב.

    3. השנאה היוקדת

    אם השלל כל כך עלוב, כנראה שהיריבות שם באמת עקובה מדם. ובאמת רק הדרבי הפתח תקואי רווי שנאה אמיתית. האדומים שונאים את הצהובים, החיפאים שונאים את התל אביבים המתנשאים ואנשי הימין מירושלים שונאים את השמאלנים מוולפסון. אבל שם, על אף מקרי האלימות, מדובר על שנאה רעיונית, שנאה לאידיאל שמייצג היריב. בפתח תקוה מדובר בשנאה אישית. משפחת לוזון לא מייצגת שום אידיאל ואנשים שבחרו במודע לאוהד את הפועל פתח תקוה לא באמת חזקים ברעיונות. אוהדי הפועל שונאים את משפחת לוזון, ומשפחת לוזון שונאת את אוהדי הפועל באשר הם, שנאה אמיתית ויומיומית. כזו שמתבטאת בקללות באמצע העיר גם שלושה חודשים לפני הדרבי. העיר הזאת קטנה מדי לכל השנאה הזו, והמפגש בין הקבוצות הוא ההזדמנות היחידה לתעל את אותה באופן שלא יגרור העמדה לדין.

    4. הנאצה היצירתית

    עם כל הכבוד לנאצות שער 5 והקונטרות של שער 11, אוהדי הפועל פתח תקוה שיכללו את הפן הלירי בשנאה ובנאצה לדרגה של אומנות. החל במשחקי המילים "אמא של סולי צמח" ו-"אבא של רוביל סרסור" הקלאסיים, דרך הפיכת שירי ילדים תמימים כמו שיר האל"ף בי"ת לכאלה המאשימים את בני משפחת לוזון בהשתייכות לגסטאפו, ועד שימוש בלחנים של יצירות פאנק ורוק מורכבות כמו basket case של גרין דיי או "עירומים" של שחר אבן צור להמנוני שנאה עם מילים מורכבות לא פחות מהלחנים ופאנצ'ים לא פחות טובים מאלה שמנחית סולי צמח לשחקני הפועל.

    5. הדמויות הגרוטסקיות

    לפני ואחרי כל דרבי של פתח תקוה מופיעות דמויות שהופכות לקאלט בעולם הכדורגל הישראלי, ובדרך כלל לנלעגות כבר בדרבי הבא (אבי לוזון הפך ליושב ראש ההתאחדות). דני לוי מכריז שלמכבי פתח תקוה ייקח שנות אור לנצח את הפועל ופותח עשור בו הפועל ניצחה עד כה רק ארבע פעמים. איציק לוזון חוגג בחפינת אשכיו ובריצה אל עבר אוהדי הפועל. אבי לוזון יוצא בנאומי תוכחה לאחר כל ניצחון, הפסד או תיקו ואז רץ להשלים עם מאיר שמיר, ובל נשכח את הרב הושיע פינטו, שנתן ברכה להפועל, שנוצחה פעם אחת ב-14 שנים, והפסידה באותו דרבי.

    6. הטוויסטים בעלילה

    אם בשאר הקרבות הגדולים התפקידים ברורים ומוגדרים – הפועל תל אביב שמאלנים ועשירים, בית"ר ימנים ואלימים וכן הלאה, בפתח תקוה העלילה משתנה לעיתים תכופות. הפועל קמה כקבוצה של פועלים עניים שלא התקבלו לשחק במכבי בעקבות מעמדם החברתי הנמוך. בהמשך, עם עלייתה של הפועל ושליטת ההסתדרות במדינה, התהפכו היוצרות.

    כשהלוזונים השתלטו על מכבי הם הגיעו כנציגי העם הימניים והמזרחיים אל מול אוהדי הפועל האשכנזיים-שמאלנים עשירים. אלא שסביר להניח שלכל בן בשבט הלוזוני יש יותר כסף מלשורה שלמה ביציע של אוהדי הפועל. ובכל זאת, כשמשווים את רונן אלעד, מאיר שמיר ואפי צפריר, לאבי לוזון, עמוס לוזון, איציק לוזון, ו-ויקטור לוזון, אפילו אם תוסיפו את אלי לוזון למשוואה, לא קשה להבין מי כאן הפרידמנים ומי הבובלילים. גם במגרש עצמו שתי הקבוצות לא יציבות, ונותנות עונות מבריקות שעוקבות אחר עונות מבישות, זוכות בגביע הטוטו ומגיעות לגמר גביע המדינה ואז שוקעות בתחתית. גם בדרבי עצמו, קשה להמר מראש מה תהיה התוצאה, וכל סטטיסטיקה מוקדמת לא באמת משקפת משהו.

    7. המרכזיות

    כמו מילאנו לאופנה, הוליווד לסרטים, לונדון למוזיקה, סיאטל להתאבדויות וחדרה לשווארמיות – פתח תקוה היא בירת הכדורגל הישראלי. בכירי השחקנים, העסקנים, העיתונאים והאוהדים יצאו מהעיר הזו. אף אחת מהקבוצות לא תשלוט בכדורגל הישראלי בעתיד הנראה לעין, כך ששליטה בבירה היא הדבר הקרוב ביותר. ניצחון בדרבי הפתח תקואי הוא תמונת הניצחון שהשיגה ישראל בבינת ג'בל, הוא גורר הרס רב ופצועים, הוא לא באמת מועיל, עדיף היה להימנע מהקרב עצמו ויותר מכך – הוא משכנע אך ורק את המנצחת בכך שהיא באמת השיגה משהו.

    8. העיר

    אם יש דבר גרוע יותר מלגור בפתח תקוה, זה לגור בפתח תקוה ולהיחשב לצד הנחות בה. חוץ משורה של בתי חולים, פסלים כעורים ופרחים ממתכת, אין בעיר הזאת מהות של ממש. פתח תקוה היא עיר של כדורגל בהגדרתה לאו דווקא כי היא בירת הכדורגל הישראלי או כי יש לה שתי קבוצות בליגה הבכירה. פשוט אין מה לעשות שם, אין במה להתגאות שם (ולא, להיות המושבה הראשונה בישראל חוץ מראש פינה זה לא מקור לגאווה) ואין בה תוכן אמיתי מחוץ לגבולות האורווה. אם כבר נקלעת לשם, עדיף לך לשלוט במקום. זה לא שידברו איתך על משהו אחר חוץ מעל כך שהפסדת בדרבי.

    9. התפאורה

    אם משחקים בבלומפילד או טדי נותנים אווירה אירופאית, באורווה המוזנחת אתה מקבל תחושה של כדורגל דרום אמריקאי הארד קור. המתקן העלוב עמוס באוהדים המשולהבים של הפועל ובתפאורה המרשימה שהכינו, מזכיר את הדרבים של סאו פאולו, בונוס איירס, סנטיאגו או סתם קהיר. נכון זה לא בארסה – ריאל, אבל היי, זה הכי קרוב שתגיע בארץ לאווירה אמיתית של כדורגל נא ולא מלוטש.

    10. המשחק עצמו

    בניגוד למשחקים "הגדולים" שמייצרים ציפיות ולרוב נגמרים במפח נפש. הדרבי של פתח תקוה לא נשמע מבטיח אבל בהחלט מקיים. עם ממוצע של כשני שערים וחצי למשחק ואלפי קטטות במהלכו, אף פעם לא משעמם. זיכרונות מתוקים של אלי אברבנל ושי הולצמן הולכים מכות בתוך שלולית בצידי המגרש או של אוהד כהן מוריד את מנור חסן במכת וו ימנית יכולים להיווצר רק בדרבי של מלאבס. הימור על כך שסולי צמח ירים את אחד הזרים של הפועל באוויר כבר בחמש הדקות הראשונות יותר בטוח מלהמר שפתח תקוה לא תהיה בירת התרבות האירופאית ל-2011, וחילופי המהלומות בסיום תמיד משובבי נפש. הדרבי הפתח תקואי מספק דברים ששום משחק אחר בארץ לא יכול ולא רוצה לספק. למביני עניין בלבד.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully